<h1>ספר השטרות לרבינו יהודה אלברצלוני</h1>
<h2>דף ט.</h2>
והשטר הט"ו הוא גט שחרור. והוא כגון מי שיש לו עבד כנעני או שפחה כנענית דשיכי במצות כגון שהטבילן רבן לשם עבדות והם עבדים לעולם הם ובניהם עד שישחרר אותם רבן בגט חירות וכבר פירשנו כל זה בהלכות שפחה נכרים ועבדים. ותנינן בגיטין בפר' המגרש [פ"ה ע"ב] גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין לעצמך. ויש מי שאומרים נמי כי בתחלה צריכין לקנות ממנו העדים בביטול כל מודעי וכותבין שטר ביטול כל מודעי בפני עצמו כדרך שכותבין על גיטי נשים כי חד טכסיסא אינון וגמרינן לה לה דכתי' בשפחה כנענית או חופשה לא ניתן לה וכבר פירשנו זה במקומו. ויש מי שאומרי' שאם רוצה ליכתו' ביטול המודעי בגט שחרור גופו כותבין מיהו לכתו' שטר בפני עצמו יפה וכדרך שאמרנו בגיטי נשים וכן כותבין. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני שהיה עבדי בתחלה ושחררתיו עכשו לגמרי בגט חרות שכתבתי לו ועכשו קנו ממני בלב שלם ברעות נפשאי בדלא אניסנא דכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמסירין לי אני פלוני בן פלוני על הדין גט דפלוני המשוחרר או דפלונית המשוחררת דלהוו בטלין מעכשו בכל לישני דאמרי' רבנן דמבטלי בהון מודעי ותנאי.
ונוסח גט החירות כך הוא. זכרון עדות שהיה בפנינו אנו עדים ביום פלוני בשבת בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימנא ביה במתא פלונית איך אנא פלוני בר פלוני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושחררית ושבקית וחררית יתך לך אנת פלוני דהוית עבדי מן קדמת דנא לעצמך והשתא אקניתי לך נפשך דתהוי אנת לעצמך ואת לגרמך ואת לנפשך ואת בר חורין למיעל בקהלא דישראל ולמינסב בת ישראל ולהתערבא בישראל ורשאין את ובנך למילף אוריתא ודיעלון בקהלא דישראל ולהתנסבא את ובנך בתרך למנסב לכל מאן דצביין ואינש לא ימחה בידיכון מן יומא דנן ולעלם ולית רשות לאינש לא עלך ולא על מלאכתך ולא על ממונך ולא על מאן דאית לך ולא על כל מה דעתיד למיהוי לך ארי ברעות נפשאי שחררית יתך והרי את לנפשך והרי את בן חורין ואינש לא ימחה בידך ולא ולא בברך ולא בברתך מן יומא דנן ולעלם ולא ליורשו ולא ליורשי בתרך עלך ועל זרעך לשעבודי יתכון ודן דיהוו לך מינאי ספר תרוכין וגט שחרורית ואגרת חרוריך כדת משה וישראל. ואיכא מאן דכתבינן נמי בהאי גיטא דעבדא וכתבין הכי ואמרנא ליה פלוני דנא ניקני מנך ונכתוב הדין גבי גט חירות ונחתום וניתן ליה לפלוני דנן ואמ' לנא הן קנו מינאי וקנינא מיניה דפלוני בר פלוני דנן לפלוני המשוחרר זה בכל מאי דכתי' ומפרש לעילא במנא דכשר למיקניא ביה שריר וקים. ואיכא דכתבו במקום המשוחרר הכי לפלוני דנן ואיכא נמי מאן דלא כתי' קנין כלל בגט חירות דיליף מגט אשה, ואיכא מאן דאמ' דבמאן דאפשר למעבד לרוחא דמילתא טפי עדיף.
<h2>דף יג.</h2>
והשטר הע"א הוא שטר תנאי עבד. ואשכחינן יתיה בנוסחי עתיקי כהאי נוסחא. אנו עדים החתומין למטה כך היה שאמ' לנו פלוני הוו עלי עדים בקנין וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני שהוא אדוני מחמת שרציתי ברצון נפשי וחפץ לבבי על דעתי מיושב בלא שום זכר אונס כלל וקבלתי על עצמי מהיום קבול גמור בלא שום חזרה כלל מעכשו כדי שאעבוד אותו כך וכך שנים בכל מיני עבדות עד שאשלים זו השנים הנזכרים מהיום ועד זמן הנזכר ולעבוד אותו עבדות שלם ולא יהא לי רשות לעכב עליו מלהתהפך בזכותו בכל צרכו בשום פנים בעולם ולאחר זמן הנזכר יסתלק מעלי אדוני סלוק גמור ויזכה פלוני דנן בעבדות זכייה גמורה והא מודינא קדמיכון דאית ליה עבדות כך וכך שניא אילין בהלואה וברשו כחוזק וכחומר כל שטרי הלואות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם באחריות עלי ועל יורשי אחרי כתורה וכהלכה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני דין על כל הנזכר לעיל בקנין שלם וכתבנו וחתמנו ביום פלוני וכו'. ולעניות דעתין מתחזי לן דהדין נוסחא דשטרא ליתה כהוגן ואינה כהוגן והיאך יתגרש זה העבד בהאי עובדא שכת' לו רבו גט חרות מקודם שיעסוק לו העבד זה העבד אין לו לכתו' כלל בשטר כמו שכתו' בזו הנוסחא ותנו לו לפלוני בן פלוני שהוא אדוני שמכיון שנותן לו גט חרות והגיע לידו הרי הוא משחרר גמור וכשאר ישראל הוא חשוב ומותר בבת ישראל והיה לו לכתוב בזו השטר ותנו לו לפלוני בר פלוני דהוה רבי מקדמת דנא ושחררני שחרור גמור כמו שכתו' בידי או היה לו שלא להזכיר שם העבדות כלל. ואם שלא נתן לו גט חרות מקודם אלא שמתנה עמו זה התנאי שישמשנו כך וכך שנים ואחר כך ישחררנו הוה להם לעדים לקנות מן האדון מקודם בשחרורו שישחררנו או לכתו' גט החרות ולהזכיר בו התנאי או לכתו' הגט שלם (ולי) וליתנו לעבד ולכתו' זה התנאי בכתב אחר כך מן העבד לאדון בלשון משוחרר וליתן התנאי לאדון והיפה שבכולו לכתו' הגט ולכתוב תנאי בתוכו דאי אמרת יתן הגט שלם ביד העבד והתנאי ביד האדון דילמא אזיל האי עבד במקום שאין האדון בו בתוך זה הזמן ונסיב בת ישראל והוא אסור בבת ישראל עד שישלים תנאו דילמא מאי[ת] קודם השלמת תנאי זה ונמצא שאינו בן חורין ובניו עבדים. וכתו' נמי בהאי נוסחא טעותא אחרינא לעניות דעתין דקאמ' בה באחריות ועל יורשי אחרי ובתרי ומה ענין אחריות ליורשיו אחריו בזה אם ימות העבד ותו העבד כנעני מנין לו יורשים כלל, ודברים אלו לא הוצרכנו להאריך בהן כי כבר כתבנו בתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל מהאי עניינא בספרנו (ו)השני בהלכות שפחה ונכרית ועבדים ומשם יתברר לך יפה ענין תנאי העבד וכתבנוה נמי הכא להתברר הדבר ולהחזירו לסידורו. מי שרוצה לשחרר עבדו או שפחתו ויתנה עליהן שישמשו אותו ימי חייו היאך יעשה יכתוב לו גט חרות שלם ויכתוב עליה התנאי ומי שיעיד בזה יעיד בזה ויהיה גיטה בידה ותנאי בידו, או יכתו' התנאי בתוכה ויאמ' שחררית ופטרית וכו' על מנת שתשמשני ימי חיי ויתנו בידה שאם תאמר משוחררת אני ואין לך עלי שימוש יאמר לה הוציאי שטר שחרוריך וימצא תנאי בתוכו או יתן לה גט שחרור בפני שנים ויאמ' לה הנה גט שחרוריך ע"מ שתשמשני ימי חיי ואם תשמשו יתקיים שחרורה ואם לא תשמשו יבטל שחרורה או יתננו ע"י שליש ויאמ' לו זה על ידיך לזה העבד אם ישמשני ימי חיי ואי פטר תתנו לו לאחר פטירתי ואם ישמשוני תקרעו ותחזירנו לעבדות אי זה הדרך מאלו הדרכים יהי בו תקנה לאדון והצלה לעבד ילמדנו אדוננו. דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת סתרים שכות' בה זכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאון ז"ל. ואלו עבדא דכתי' ליה מריה גיטא דחרותא מעליא ומקמי דיהביה ניהליה אתנו בהדיה בפני עדים דעד דמאית ההוא גברא מריה הוא דהוי משוחרר אי אמ' ליה לכי מאית מריה הוא דהוי משוחרר אפי' כי מאית מריה נמי לא הוי משוחרר מ"ט דהוי ליה גט לאחר מיתה וקיימ' לן [גיטין ע"ב ע"א] דאין גט לאחר מיתה אבל אמ' ליה מעכשו משוחררת בהנאה דפלחת קמאי כל ימי חיי הוי משוחרר מעכשו לאיחיובי במצות אבל למינסב בת ישראל לא מנסבינן עד דמאית רביה [דילמא] מאית מקמיה רביה ולא איקיים תנאיה נמצא על התנאים שכתבתם בשאלה זו שום השחרור תלוי בתנאי שישמשוהו כל ימי חייו בין כתו' בשטר שחרור ובין כתו' בכתב אחר ובין על פה ובין השחרור מסור לשליש ובין בידי המשוחרר אין למשוחרר תקנה שישא בת ישראל ואין למשוחררת תקנה להנשא לישראל שמא לא יתקיים התנאי ונמצא אסור למפרע אבל אם כותב לו שטר שחרור חתוך בלא תנוי ויכתו' עליו שטר אחר שהשכרתי את עצמי לך כל ימי חייך שני' כל חדש במאכלי ובמשתי ומוסף עליהן כך וכך בכל חדש ונשתעבדתי לך מעכשו בשכירות זו כל ימי חייך ואין לי לבטלה ולא להשביתה וקנו מידו בכך הרי הותר העבד לישא בת ישראל והותרה השפחה להנשא לישראל ונתחייבו באותה שכירות ואם יבואו לחזור בהן בית דין מנדין אותן ונמצא זה כאותה ששנינו [שם מ' ע"ב] עושה אותו בן חורין וכות' שטר על דמיו ואם איתעכבת להם בתקנת העבד לישא בת ישראל בחיי המשחרר אבל בקשתם תקנת המשחרר בלבד הרי הזכרת בשאלה זו ד' מדות הא' שכתבתם יכתו' לה גט חירות שלם ויכתו' עליה התנוי ויהיה גיטה בידה ותנאו בידו כיון שהשחרו' שלם בלא תנוי הרי הוא מה שפירשנו למעלה והוספנו שלא יכתוב העבד עלי לשמשך סתם אלא יכתוב נשכרתי לך מעכשו לשמשך ובזה אין ראוי להכתב אלא אחרי השחרור וכן תקנתי שיכתו' לו שטר שחרור שלם ויאמר לו הרי זה שחרור ע"מ שתכתו' לי עליך שטר מוחזק שתשמשני כל ימי חיי בכך וכך נמצא זה השחרור תלוי בכתיבה ולא בשימוש מאלתר שיכתו' על עצמו נתחתך שחרורו ושימושו משחררו הוא חייב בו ואין השחרור תלוי בו ואין השחרור תלוי בו הרי הוא מותר בבת ישראל ודבר זה אם עידי ואם עדים אחרי הדבר שווה. והמדה השנית אם יכתו' התנוי בתוך גט שחרור נהיגי רבנן דלאו לאורחא לכתוב תנוי בתוך הגט ובגיטין הא תנו רבנן [פ"ד ע"ב] כל התנאין פוסלין בגט דברי ר' וחכמים אומרי' כל שפוסל על פה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב ופליגי בה ר' זירא ורבה דר' זירא סבר מחלוקת שנכת' התנוי לפני התורף [אבל לאחר התורף] דברי הכל כשר ורבה סבר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול. וודאי דלאחר התורף בין לר' זירא ובין לרבה אם נכתב התנוי כשר לר' זירא דברי הכל ולרבה לחכמים שהלכה כמותם אעפ"י דלא ליטעי איניש בתורף ונכתו' לפני התורף לא רגילי רבנן למיכת' תנאה בגיטא ומגמרין דלא למעבד הכי אלא מיהו אם נכתב התנוי בגט לאחר סיומו שלא יתחלף גט כשר הוא כשמתקיים התנוי. והמדה השלישית והרביעית שכתבתם שוות בדין בדבר זה והיפה למשחרר מכולן שיכתו' התנוי בגט לאחר סיומו קודם עדות העדים וכבר ידעתם שלא ישא המשוחרר בת ישראל ולא תנשא המשוחררת לישראל עד שימות המשחרר.
<h2>דף יג:</h2>
והשטר הכ"ד הוא שטר המחאה. והוא כגון ראובן שיש לו חוב אצל שמעון בין בכתב בין בעל פה והמחה לוי אצל שמעון במעמד שלשתן ואמ' לו מנה יש לי בידך תנהו ללוי שאין ראובן יכול לחזור בו וקנה לוי אותו הממון ומוציא אותו משמעון והוא כגון מה שאמ' ההלכה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, וכבר פירשנו כל זה בהלכות הקניינין בענין המחאה פי' מבואר. וזהו נוסח שטר המחאה בזמן שהוא בעדים. יודעים אנו עדים החתומים למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי ותנו לו לפלוני מחמת אותו חוב מחזיק כך וכך דינרין שהיה לי עליו שהמחיתי אצל פלוני זה במעמד שלשתנו ואמרתי לו שיתננו לפלוני זה שהמחיתי אצלו פלוני זה במעמד שלשתנו נפטר אותו פלוני מאותו ממון שהיה לי אצלו פטור גמור ומעתה אין לי רשות לתובעו בשוה פרוטה כי מעת שהמחיתי אצלו פלוני נפטר מתביעתי לגמרי ויצא משעבודי ונכנס בחוב ובשיעבוד פלוני שהמחיתי אצלו אבל ממני ומיורשי נפטר לגמרי הוא ויורשיו ולא נותר לי עליו לא קול ולא טענה ולא שום חוב בעולם כי מעת המחאה זו נסתלקתי מעליו ואין לי עליו כלום ושטר המחאה זו שריר ומקוים ראוי וחזק כדין כל שטרי דמחאות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, ומה שהיה בפנינו אנו עדים כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני בשנת פלוני שאנו מונין כאן במתא פלונית לבריאת עולם והכל שריר וקיים.
<h2>דף יד.</h2>
והשטר הרביעי הוא שטר אביזריא. והוא שטר פצוי ואינו יוצא מכלל שטר מכלל המחילה מיהו המחילה הוא על דבר ידוע שעשה לו פשרה ומחל לו אבל שטר אביזריא היא מחילת כל טענות ותביעות בעולם כגון שיקבל ממנו משלם וכותב לו הכי. והכי כת' רבי' האיי גאון ז"ל בהאי לישנא בתשובה דיליה ואם מחל מחילה גמורה ברצונו כמו שכותבין בשטר אביזריא ואחלית ומחלית ליה כל פשרא וכל טעותא וכל שלותא בין דידענא ביה בין דלא ידענא ביה ומגליה לי לבתר השתא. וזהו נוסח שטר אביזריא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות בידו לראיה לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל לא אנוס ולא שוגג אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ואם הוא שטר פצוי זה משטר ידוע או מחוב ידוע יכתבו כך מחמת שהיה לי שטר עליו בכך וכך זוזי והשתא אשתלימתיה מיניה ונסיבית וקבלית זוזי יש להון דהוו כתיבין לי על פלוני דנן מן ידיה עד גמירא ואין לי עליו כלום כי הכל נפרעתי ממנו משלם ואם הוא מתביעות סתם כותבין הכי מחמת שקבלתי ממנו כל חובות ותביעות שהיה לי עליו ולא נשאר לי עליו שום כח משום כל שטר חוב ושטר כיס וערבנותם וקבלנות וכתב יד ופקדון וירותא ואחסנתא ומתנתא ומשכנתא ואין לי עליו לא פיקאר ולא הימאר ולא הונאה ולא שבועתא ולא פתיחא ולא שמתא סתם ופירוש ולא נותר לי אצלו כלום לא דהבא ולא כספא לא כסויה ולא מאני תשמישא ולא מאני פרזלא ולא מאני נחשא ולא מאני נידבא ולא מאני אעא ולא מאני ספתג דיוקנא ולא הואלה אמחאה ולא כל הונות שבעולם לא משוה זוז ולמעלה ולא משוה זוז ולמטה כי הכל קבלתי ממנו משלם. וכותבין וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם יהודי או ארמאי קרוב או רחוק בכתב או על פה דיקום ויטעון וישתעי ויערער שום ערעור בעולם על פלוני הנז' מחמת פיצוי זה ואביזריא זו כלום כדי לבטל שטר פיצוי זה כולו או רובו או מקצתו יהיו דברים בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש עלי ועל באי כחו לפצות ולהדיח ולסלק מעליו ומעל באי כחו כל עורר וטוען שבעולם שיערער על שטר פיצוי זה כלום ולהעמיד שטר פיצוי זה ושטר אביזריא זו בחזקתו ובחזקת באי כחו העמדה גמורה בלא שום פסדתו ובטלתי כל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקו מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושאמסור דלא למילף מינהא ודלא למיתלי בהון לעלם ושטר פיצוי זה ואביזריא זו קבלתי עלי ועל כל נכסים שיש לי מקרקעי ואגבן מטלטלי שקניתי ושאקנה באחריות ובחומר כל שטרי פיצויין ואביזראין גלויין ומפורסמין שרירין וקיימין כהוגן וכתיקון חכמים דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וכו'. ויש נמי גם מי שכותב גם בשטר אביזריא ואחילית ומחילית ליה כל פשרא וכל שלותא וכל טעותא וכו' כמו שכתבתי לעיל במה שכת' רבי' האיי גאון ז"ל. אבל מי שאינו כותב שם הכי לפי שהוא עושה אותה בלשון פרעון כל מה דאיפשר למיכתב לרוחא דמילתא טפי עדיף. ואם הוא בלשון מחילה הרי הוא והמחילה שוין אלא שהן חלוקין כאן בחשבון שכתבנו להלכותיהן שזה לשון פיצוי ופירעון וזו לשון מחילה שמוחל ואפי' מה שלא קיבל ממנו והוא קרוב משטרי הפשרה.
והשטר המ' הוא שטר מחילה. וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלבב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ומחלתי לו מעכשיו מחילה גמורה מחילת שמים ומחילת בריות קול טענה וקול תביעה וכל ממון וכל דררא דממונא וכל שבועה שהיה לי אצלו קודם היום ועד היום הזה וכל טעותא וכל שלותא בין דידיע לי השתא בין דאיגליא לי בתר השתא הכל מחלתי מעכשיו משלם ואין לי (רשום) [רשות] היום או מחר לומ' כי טעיתי לפי שהכל (אני) מוחל אני לו מעכשיו ידוע ושאינו ידוע ומחילה זו מחילה גמורה ושלימה כדת וכהלכה שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהבא ליה ומשלמ[נ]א ליה וליורשיו אחריו ואין מי ימחה בידו וביד הבא מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מחילה זו מחילה גמורה בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאים מכחי ולא נותר לי עליו לא שבועה ולא חרם סתם ולא הדרת הראש וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי ויהודית גוי וגויה דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאין מכחו כדי לבטלה כולה או מקצתה או כדי להשביעו ולהחרימו מחמת מחילה זו יהיו דברי המערער בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא רשות לשום אדם בעולם להשביעו ולהחרימו ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעל פלוני זה כל ערעורין שבעולם ולהעמיד מחילה זו בחזקתו ובחזקת הבא מכחו העמדה גמורה ושלימה בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי וכו' ואחריות וחומר שטר מחילה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים כאחריות וחומר כל שטרי מחילות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלוני בן פלוני זה לפלוני בן פלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בחדש פלוני בשנת פלונית וכו' עד והכל שריר וקיים. והיכא דאתא לבתר דקנו מיניה על המחילה וטען בטעותא דחושבנא ידיעה דהנהו תרתי גינאי [גיטין י"ד ע"א], כבר פירשנו ענין זה בהלכות הקנין פירוש מבואר.
והשטר השנים וחמשים הוא שטר פשרה. והיא צריכה קנין וכבר כתבנו ענייניה לעיל בהלכות הקניינין ופשרה וזה הוא נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין מכל מה שיש לי עמו ונתפייסתי ממנו ומכל שותפו' ומכל דררא דממונא ומכל עסק ומכל דין ודברים שיש לי עליו בין מקרן בין מריוח עד גמרא ולא נשתייר לי אצלו שום דבר בעולם (ו)לא משוה זוז ולמעלה ולא משוה זוז ולמטה כי הכל נתפשרתי עמו משלם בקנין גמור ונתפייסתי מן הכל במה שקבלתי ממנו ושוב אין לי רשות ולא ליורשי אחרי לתבוע מפלוני זה או מיורשיו אחריו לא דין ודברים ולא דין ולא מצו ולא תגר ולא טענה ולא הרהור ולא ערעור לא בבית דין של ישראל ולא בבית דין של אומות העולם מחמת שנתפשרתי עמו ולקחתי ממנו כל מותר שותפות ועסק ודררא דממונא שהיה לי עמו ויהיה פטור פלוני זה מדין שותפות ומכל משא ומתן שיהיה לי עמו הוא ויורשיו אחריו ויהיה פטור מן שבועה ומן גזירה ומחרם סתם ומשבועת השותפין והפקדון ומן גזרת הגזלנין ומחובות הנחשדין ומכל שטרי קללות מהיום ולעולם, ופשרה זו בקנין גמור פשרה גמורה חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמת ליה ולירשוהי בתרוהי ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבא מכחו כי בלב שלם לא (שנוי) [שגוי] ולא אנוס ולא מוטעה ולא בשלותא בשגגה עשיתי לו פשרה זו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאים מכחי ואפי' איתגלייא לי טעותא ושלותא היום או מחר לית לי רשות למימר ליה פשרה בטעות הוות כי מעכשיו מחלתי לו בקנין גמור כל טעותא ושלותא בין דידיעא לי השתא בין דאיגליא לי לבתר הכין. וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יהודי ויהודית יורש ונוחל גוי וגויה שיבוא ברשותי והרשיתי ולא ברשותי והרשתי דיקום ויהגה (ויטעה) [ויטעון] וישתעי ויערער עלי פלוני זה או על הבאים מכחי מפשרה זו ומחילה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בהן כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם וכל כתב וקיום כתב בכל לשון יהודי או יוני ופרסי ומדי וישמעאלי או בכל לשון וכתב שיצא על שמי ושלא על שמי מחמת פשרה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה או שטר שום חוב או שותפות בעולם שיהא לי עליו עד היום יהא אותו כתב וקיום אותו שטר חוב או שטר שותפות בטל ומבוטל וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעליו ומעל הבאין מכחו כל עורר וטוען בעולם בין בכתב בין בעל פה עד שאעמיד בידו וביד הבאים מכחו העמדה גמורה בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי וכו' שמסרתי ושעתיד אני למסור כולם בטלתים בפניכם דלא למילף מנהון לעלם בכל דיבורין ותנאים דאמרו ודתקינו דמבטלין בהון מודעין ותנאין וכולן מכרן פלוני זה לפלוני זה בזוז א' וקבל עליו פלוני זה אחריות וחומר פשרה זו כאחריות וחומר כל שטרי פשרות ומחילות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלו' זה לפלוני זה ביום פלוני לירח פלוני בשנת פלונית כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים.
<h2>דף כז.</h2>
השטר הא' היא אדרכתא. והיא שטר אדרכתא שכותבין בו למלוה על נכסי לוה לאחר שקורעין שטר חובו אם יש לו נכסים בני חורין ולאחר כתיבת האדרכתא מכריזין על שומת הנכסים וכותבין לו שטר שומא שמחליטין לו את הנכסים, וכבר פירשנו לעיל ענין אדרכתא וטופס דיליה פי' מבואר וזו היא שטר האדרכתא האמורה בכמה מקומות בתלמוד ועלה אמרינן בבבא מציעא בפר' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב] ואימת אכיל פירי רב[ה] אמ' מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמ' עדיו בחותמיו זכין ליה כלומ' משעה שחתמו על האדרכתא, רבא אמ' מכי שלמן [ימי] אכרזאתא. וגרסינן נמי בפר' גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"א] אמ' רב נחמן כל טירפא דלא כתב בה קרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא, וכל אדרכתא דלא כתב בה קרעיניה לטירפא לאו אדרכתא הוא, וכל שומא דלא כתב בה קרעיניה לאדרכתא לאו שומא הוא. וזה שמקדים בכאן טירפא לאדרכתא בזמן שהוא גובה מנכסים משועבדים הוא בזמן שמוציאין בית דין ללוה נכסים בני חורין שיש לו שטר אדרכתא ואח"כ מכריזין ונותנין לו שטר שומא, אבל בזמן שלא נמצא לו נכסים בני חורין והוא גובה ממשעבדי כותבין לו בתחלה שטר טירפא ואחר שיטרוף הנכסים קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסים הללו ואח"כ קורעין את האדרכתא וכותבין לו שטר שומא וכבר פירשנו כל זה לעיל. והיה מן הדין שנחבר בספרנו זה שטר טירפא ואדרכתא ושומא בזו אחר זו אבל כדי להחזיר הסדר במקומן באלפא בית' דאל"ף בי"ת כתבינן לכי הכי, וגרסינן נמי ב... בבא קמא דנזיקין בפר' הגוזל ומאכיל [קי"ב ע"ב] אמ' רבא הלכתא מקיימינן את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמ' קבעו לי זימנא דמייתי סהדי (ומדעינא) [ומרעינא] ליה לשטרא קבעינן לה ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא כתבינן פתחא עליה ומשמתינן ליה (חמשין) [תשעין] יומין תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא על נכסי דילמא אזוזי קא טרח, תלתין יומין מציעאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה [דילמא לא אשכח למיזף וקא מטריח ומזבין, בתראי נמי] דאמרינן ההוא דקא זבן גופיה קא טרח אזוזיה מכאן ואילך ודאי כתבינן אדרכתא אניכסיה והני מילי דקא אשתמיט אשתמוטי ואמ' אתינא אתינא אבל אמ' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסים והני מילי אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן מאי טעמא דילמא (שמיני) [שמיט] ואכיל להו ומייתי האייך סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה ואפי' אית ליה למלוה מקרקעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דחיישינן דילמא מיכספי הנך מטלטלי וליכא לאישתלומי מיניה וכד כתבינן אדרכתא (מרעינן) [מדעינן] להו והוא דמקריב כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבא ואתי בארבע וקאי בחמשא בבי דינא. וגרסינן נמי בפר' שנים אוחזין בטלית [ב"מ ט"ז ע"ב] איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אמ' ליה ירמיה ברי לא כל מעשה בית דין שוין אלא שהוחזק כפרן אמ' רבא ומתוך שהוחזק כפרן חד זימנא תו לא פרע דילמא הדר ופרע. אמ' רבא (מתני) [מתני'] בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכדר' זירא, נמצא עכשיו שבשני מקומות עושין למלוה או לנגזל מאדרכתא אחת על נכסי הלוה בעצמו בזמן שיש לו נכסים בני חורין או על הגזלן בעצמו, והשנייה בזמן שאין ללוה או לגזלן נכסי בני חורין והוא חזר על נכסים משועבדין שמכרו הלוה או הגזלן וגובה מן הלקוחות וזו האדרכתא בזמן שגובה מן הלקוחות אינה נעשית אלא אחר שטר הטירפא כדפרשי' לעיל.
וזהו נוסחו של שטר אדרכתא. אנו בית דין החתומין מטה כך היה שהוציא לפנינו פלוני ופלוני שטר חוב מקויים כראוי על פלוני מכך וכך ממון ומזמן כך וכך ואמרנו לו לפלוני הלוה פרע שטר חוב זה שעליך וקבענו לו שלשה זמני בית דין ולא פרע לו וקרענו שטר חוב שעליו וכתבנו לו לפלוני המלוה זה שטר הודרה והיא הקרוי אדרכתא על נכסי פלוני זה הלוה שיהא (שלינו) [שליט] זה המלוה ומורשה ומודרך לירד הנכסים אלו ולהחזיק בהן ולאכול פירותיהן ולהיותן שלו עד שיפרע לו פלוני הלוה כך וכך זוזים מאותו שטר החוב שהיה לו עליו או למוכרם או למשכנם בכדי ממון השטר חוב שהוציא לפנינו ולאכול פירותיהם ויצאותיהם הוא והבאים מכחו עד שיפרע פלוני הלוה הנזכר את החוב משלם ואיניש לא ימחה בידיה ולא ביד הבאים מכחו לפי שאנחנו בית דין החתומים למטה הורדנוהו והדרכנוהו והחלטנוהו בנכסים הנזכרים כדין וכשורה ושטר אדרכתא זו והורדה זו שהדרכנוהו ושהורדנו פלוני הנזכר על הקרקעות הנזכרי' שריר וקיים בריר וחזק ככל שטרי אדרכתות והורדות וחזוקין וקיומין קיימין דנהיגי בישראל העשויין כתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ובלא שום תנאי בעולם ומה שראינו והסכמנו מן הדין כמו שנזכר לעיל בחדש אייר שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושבעים ושלשה למנין שאנו מונין כאן בברצלונה מתא דעל כיף ימא מותבא כתבנו וחתמנו ונתננו ביד ר' פלוני הנזכר להיות בידו וביד הבאים מכחו לראיה ולזכות. ובין בשטר זה ובין בכל השטרות צריך לכתוב בהן הזמן והמדינה שנעשית בה השטר כגון שמזכיר במתא פלוני' דעל מקום פלוני מותבא או דעל כיף ימא מותבא לפי מה שהוא המדינה והמקום וכדגרסינן גבי גיטא [גיטין כ"ז ע"א] ההוא גיטא דכת' ביה בשוורי מתא דעל רכס נהרא מותבה.
<h2>דף כח:</h2>
וכתבנו בהלכות גיטין שאלה לחזקיהו נשיא ישראל והחזרנוה כאן במקומה וזו היא נוסחה. לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ"ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו. וששאלת בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה וכו' [גיטין ל"ב ע"ב] הכי גירסה ופירושה עד הא קמ"ל דלא שנא כת' בלשון דיינין וחתמו עדים כי יש מי שמשנה בגירסא ומינה בעינן השתא שטר שכתו' בו אנו עדים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואח"כ פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בתוך השטר שלשה מי הוי עד מפי עד הואיל וקראו עצמן בתחלה עדים ואין יכולין לעשות עוד מעשה בית דין או לאו, לפי שמצינו תשובה לאדונינו גאון ז"ל מכשיר דבר זה ומצאנו סיוע לדבריו מיהא [סנהדרין ל"ד ע"ב] דאמ' רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה ויש מי שחולק בדבר יודיענו שורת הדין. גירסא הכין היא בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה דהא בית דין קתני, רב נחמן אמ' בפני שנים בתרי נמי בית דין מיקרו אמ' רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, ורב ששת אמ' לך תנא כי (דוכרא) [רוכלא] ניחשוב וניזיל, אמ' רב נחמן מנא אמינא לה תנן הדיינין חותמין למטה או העדים מאי לאו דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין האמורין בפרוזבל שנים. ורב ששת אמ' לך מידי איריא הא כדאיתא אם הדיינין חותמין שלשה ואם העדים חותמין על מסירת דברים לבית דין שנים וחזרנו אחרי כן לסופא דמתני' דפרוזבל הדיינין חותמין למטה או העדים ואמרינן למה לי למיתנא הדיינין חותמין למטה או העדים דהוה ליה למיתנא וחותמין ואין צריך לומ' הדיינין חותמין והשבנו שהיינו אומרין אם כתבו בלשון דיינין אין חותמין אלא דיינין אבל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלא שנא כתבן בלשון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין וכתבו וחתמו עדים על מסירת דברים לדיינין ולא שנא דכתבי בלשון עדים מעיד אני אתכם פלוני ופלוני העדים וחתמו העדים. ומתוך הדברים תדע כי צריך בפרוזבל למסור לדיינין ידועים ולא למי שעושה אותם דיינין לפי שעה בתורת הגט שאמ' בפירוש עושה בית [דין] דאי לא תימא הכי כי כתבו בלשון עדים וחתמי מי יודע שעשאן דיינין אם לא שיודעין הן שהן דיינין ועוד הלא המשנה כך אמרה הדיינין שבמקום פלוני לפי' כל מקום שהוא או[מר] הדיינין ומוסר לבית דין ובא לבית דין מומחין ולא להדיוטות שעושה אותן בית דין ומפני שיודעים הם אינו צריך לפרט כי דיינין הן לפיכך כשאמ' המשנה [יבמות ק"ב ע"ב] מצות חליצה בשלשה דיינין ואפי' שלשה הדיוטות אמרינן וכי מאחר דאפי' הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן שלשה יודעין להקרות כעין דיינין אבל מקום שאומ' עושה בית דין ומשלחו וכל שאמ' שיכול לעשות בית [דין] אשר אינם אלא שאם עשו אותן או עשו עצמן באותה שעה כדיינין הרי דיניהן דין, וצריכין לפרש. וראיה גם לדברי הא דרב יהודה אמ' רב (שנים) [שלשה] שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואלו כל מעשה הדיוטות דין הוא ואעפ"י שלא פירש ומה הפרש בין כותבין ובין עושין דין הרי נעשה דין בהיותם שלשה אלא אם כתבו מעשה ולא פירשו שלעשות דין ישבנו אינו כמעשה בית דין אלא עדות בעלמא העידו ואם פירשו שלעשות דין ישבנו הרי מעשיהם כמעשה בית דין. וזו היא תשובת שאלתם בשטר שכתו' אנו עדים המעידים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואחר כך פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בסוף השטר שלשה שאם היו השלשה החתומין דיינין ואעפ"י שלא אמרו לדין ישבנו ולא פירשו שמעשה בית דין עשו ולא כתבו בלשון בית דין אלא בלשון עדים הכי מעשה בית דין הוא והעדים שהעידו בפניהם עדות קיימת ואינו כעד מפי עד דומיא דכתבו בלשון עדים וחתימי דיינין וכן אם כתבו בלשון דיינין וחתימי עדים ואם הדיוטות הן ואינן דיינין ולא פירשו שמעשה בית דין עשו וחתמו שלשה אפי' עשרה עדים ומה שהעידו עליו קיום ושהעידו לפניהם כעד מפי עד ואין לחוש עליו, אבל אם פירשו שעשו עצמן דיינין ואעפ"י שאינן דיינין נעשית עדות שהעידו לפניהם כשירה כעדות שהועדה בבית דין ואינה כעד מפי עד ולפי' השלשה שנכנסו לבקר את החולה הרשות בידן לעשות מעשיהם מעשה בית דין או לכתוב ולהעיד בלבד ולכך הוא אומ' רצו כותבין רצו עושין דין. והאידנא נמי בדורנו יש מקומות שנהגו בנוסח שטר קבלת העדות אנו שלשה עדים החתומי' למטה. ויש שנהגו לכתו' אנו מקבלי עדות החתומים למטה היינו מצויין בבית דין של פלוני וכל האי דקדוקא לא צריכין ליה כי (אזלי) [אולי] לא יזדמן לו בית דין קבוע שיתקבל בפניו העדים ואדהכי והכי אזלי עדים למדינת הים מיהו צריכין להיות שלשה מקבלי עדות ושיהיו בקיאין בדקדוקי עדות ולקבל עדות.
ונוסח שטר עדות המכוון הכי הוא. אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בר פלוני והזכיר שיש לו עדות אצל בני אדם שאינן בקיאין לחתום, אי נמי אצל עדים שהיו על הדרך או שהיו חולים אי נמי כל אונס שהוא דומה לאלו ובקש ממנו אז לקבל עדותו מפני טירוף השעה וכן עשינו הביא לפנינו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני עידיו והעידו לפנינו עדות ברורה שהיו הם עידי קנין מזמן פלוני שקנו מפלו' בן פלוני בקנין גמור מקרקע פלוני או על דבר כך וכך לפלוני בר פלוני וכשהעידו לפנינו בכך בעדות ברורה וקבלנו עדותם ואחר כך בקש ממנו פלוני בן פלוני זה לכתוב ולחתום לו שטר כראוי על פלוני בר פלוני מכל מה שהעידו לפנינו עדים אלו הנזכרים וכן עשינו אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כתבנו לו שהעידו בפנינו פלוני ופלוני העדים הנזכרים בעדות כך וכך וכותבין הכל כמו שישמעו מפיהם וקבלו עדותן וכותבין הכי בסוף וקבלנו עדות שני עדים אלו והכרנום וידענו בהם שהם כשרים וכתבנו במותב תלתא ביום פלוני בכך וכך לבריאת עולם ומה שקבלנו מפיהם בעדות ברורה כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם לא קבלו אלו השלשה מקבלי עדות אלו שני העדים ביחד אין בכך כלום אלא מקבלין עדות העד האחד כשמביאו בעל העדות בפניהם ומקבלין את השני לכשיבוא וכותבין בשטר הכי ובקש פלוני לקבל לו עדותן ובכן הביא לפנינו פלוני בן פלוני אחד מן העדים והעיד שהוא היה עד קנין בכך וכך עם עד שני כשר, ושוב הביא לפנינו פלוני בן פלוני עד שני ונמצאו דבריו נאים ומכוונין ואח"כ בקש ממנו פלוני בר פלוני זה לכתוב לו כראוי וכו' כותבין הכל כמו שהועד לפניהם על ענין שמעידין העדים, וענין צירוף העדות כבר כתבנוהו בהלכות עדות.
<h2>דף לא:</h2>
והשטר הארבעה וששים הוא שטר שיתוף. והוא כגון מי שנתן ממון לחבירו להתעסק בו שיהא לו חלק בריוח וחלק בהפסד אבל אם התנה עמו מחצית בריוח ומחצית בהפסד לעניות דעתין אסור לעשות כן שיתן אדם ממון לחבירו בשיתוף להתעסק בו ושיקח מחצית בריוח ומחצית בהפסד אלא אם לוקח בעל הממון מחצית בריוח יקח שני חלקים בהפסד כגון שהוא משים לו בשיתוף מאה דינרין ויעלה בהן ריוח מ' דינרין או מ' דינרין הפסד ואם כתוב בשטר השיתוף שעשו ביניהם סתם וודאי חולקין הם על דרך זו שאם לקח בעל הממון כ' דינרין מן המ' של ריוח ישלם במ' של הפסד כ"ז פחות שליש תרי תילתי מן המ' דינרין של הפסד. ואם היה ההפסד בתחלה ישלם המלוה מן המ' של ההפסד הכ' שהוא המחצית לא יקח מן המ' של הריוח כי אם י"ג ושליש שהוא שליש המ'. וזה כולו בזמן שנתרצו הם בעצמן וחלקו ההפסד או הריוח אבל העסק ביניהם ועלה בו רווחא ואח"כ פסידא אי נמי פסידא ואח"כ רווחא יצא זו כנגד זו ונותן ראש הממון בעינו שלם אם לא עלה בו הפסד יותר מריוח. ואם כתוב בשטר מחצית בריוח ואין כתו' בו הפסד כלל וודאי אין לתנאי זו קיימא דאסור' הוא לעשות כן אלא א"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל בזמן שנותן לו שכר עמלו ומזונו התנאי שביניהם קיים מחצית בריוח ומחצית בהפסד ואם אין נותן לו שכר עמלו ומזונו הרי בטל אותו תנאי שביניהם ואעפ"י שכת' פלגא באגר ופלגא בהפסד ואין דנין עליהם דין אי פלגא באגר תרי תלתי (באגר) [בהפסד] והוא כדגרסינן בפר' המקבל שדה [ב"מ ק"ד ע"ב] אמ' רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה תרי עיסקא וחד שטרא פסידא דלוה פי' כגון דיהב ליה מלוה ללוה מאה ידיעין [ברי"ף שם, יריען] במאתן דינרין וכת' ליה חד שטרא במאה דינרין וחד שטרא במאה וזבין לחמשין ידיעין מינייהו במאה ושלשים דינרין וזבין לאידך חמשין ידיעין בשבעין דינרין אי כתי' להו בחד שטרא הוו אתי הני שלשים דרווחא ממלו לחמשין הנך דפסידא והשתא דכת' להו בתרי שטרי כיון דמדינא שקיל מלוה תילתא באגר ותרי פלגא בהפסד אשתכח מקרנא דיליה חמשא דינרין דקא שקיל עשרה מהנך שלשים דאגר וחמשה עשר דינרין מהנך שלשים דפסידא והיינו פסידא דמלוה. תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה דאתו שלשים דאגר דהאי ממלו להנך שלשים דפסידא דאידך ושקיל מלוה קרנא דיליה ולא שקיל לוה כלום דאלו אכתיבו בתרי שטרי הוה לוה שקיל חמשה דינרין רווחא והיינו פסידא דלוה דהשתא לא שקיל מידי. ואמ' רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי אמ' ליה דארי מהאיך פסידא בהאדי דאמ' ליה להכי טרחת ומיליתיה דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. אמ' רבא הני בתרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמ' חד מיניהו לחבריה תא ליפלוג ואמ' ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי אמ' ליה הב לי פלגו רווחא אמ' ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי אמ' ליה הב לי פלגא רווחא ואי מטית לך פסידא דרינא בהדך אמ' ליה מזלא דבתרי עדיף. וכת' הגאון רבי' יצחק ז"ל הכי אשכחן למקצת רבוואתא דכתבי דהא דרבא ליתיה דאם כן אין לדבר סוף והאי לאו דסמכא הוא דלא איפשר לדחויי מימרא דליכא פלוגתא עליה בלא ראיה. ועוד דלא אמ' רבא דאית ליה לשותף למימר הכי אלא היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק ליה לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמ' רבא הכי וכ"ש מעכב ליה חיישינן לפסידא הילכך איתיה להא דרבא. וגרסינן בפר' כל הגט [גיטין ל"א ע"ב] תניא ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסח. ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס העצרת [ובפרוס החג] ושמן מן העצרת ואילך למאי הלכתא אמ' רבא ואיתימ' רב פפא לשתופי מכאן ואילך מאי אמ' רבא כל ימי פרקיה והא רבא הוא מאריה דשמעתא הכא דשמעת מינה דלא אמ' רבא דשותפא מעכב אשותפיה בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמ'. ותנן נמי בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ח ע"א] אין מושיבין לחנוני למחצה שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא נותן לו שכרו כפועל. ואמרינן בגמ' דהא מתני' [ס"ח ע"ב] בני רב עיליש נפק עליהו ההוא שטרא דהוה כתי' בה פלגא באגר ובהפסד אמ' רבא רב עיליש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי ביתיה לא הוה שאלי דילמא הכי הוה כתי' בה (בה)אי פלגו באגר תרי תילתי בהפסד או פלגא בהפסד [תרי] תילתא באגר. [ס"ט ע"א] אמ' רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא [ואמר לי] דילמא רב עיליש [טובל] עמו בציר הוה. ואמ' רב נחמן הלכה כרב יהודה. א"ל לאו הלכה איתמ' אלא שיטה איתמר. ופירש הגאון רבי יצחק ז"ל הא שמעתא הכי אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא א"כ נותן לו שכרו כפועל, ופי' בתוספתא כפועל בטל והוסיף התלמוד פי' מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופי' הדבר שרואין מלאכתו של חנוני שהוא עושה קודם לכן כאלו הוא תופר ונוטל פשוט בכל יום שמוצא לתפור ואומ' לו כמה פחות מן הדמים שאתה רוצה ליטול כשאתה יושב ובטל ובמה שרצה ליטול כמותו נותנין לו בכל יום שיושב באותה עיסקא ואינו דבר קצוב אלא כפי מלאכת החנוני וכפי רצונו ליטול שהוא בטל וכי יש שרוצה ליטול ואפי' מעט ומשום כן מצינו סתם מתני' שהוא ר' מאיר והוא שאמ' כפועל פירוש הדבר בענין הזה ואמ' כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומ' אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת (נותן) [זהו] שכרו, ר' שמעון אומ' נותן לו שכרו משלם וזה שאמ' בין מרובה בין מועט ולא נתן קיצבה הוא כשפירשנו וזה שפירשנו כי סתם מתני' דאין מושיבין חנוני למחצית שכר ר' מאיר יש לנו עליו שלש ראיות האחת כי הדבר ידוע בתלמוד דסתם מתני' ר' מאיר היא. והשנית כי התוספתא המושיב חבירו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר. והג' כי בתלמוד הורה כן ואמ' תנא כפועל בטל ואלו לא היה סתם מתני' ר' מאיר לא היה מוסיף התלמוד מן התוספתא בטל שהיה ר' מאיר. וכיון שנתברר שסתם מתני' ר' מאיר ומצינו ר' מאיר אומ' בין מרובה בין מועט כפי התנאי שהתנה בעל הממון עם החנוני ועל פי מה שפירשו ולא תימא דר' מאיר סתם חולק על ר' מאיר דבריתא דאמ' בין מרובה בין מועט דא"כ הוה ליה לגמרא לאקשויי קשיא דר' מאיר אדר' מאיר ולפרוקי תרי תנאי ואליבא דר' מאיר אי נמי פירוקי אחרת ומדלא אקשינן שמעינן דליכא בין מתניתין וברית' פלוגתא ובהדין מימרא כר' מאיר חדא דסתם מתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני' ועוד דגמ' קא שקיל אליבא דר' מאיר ומפרש מימריה וקאמ' מאי כפועל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמעינן וכו' ומדפריש מימריה שמעינן הלכתא כוותיה ועוד דחזינן שמעתיה אזלא אליבא דר' מאיר, ואצרכינן להני ראיות לאפוקי ממימריה דר' שמעון ולברורי דלית הלכתא כותיה אבל ר' יהודה היא איתוקם ליה בשיטה וצריך אתה לידע כי דין זה צריך שיהא קצוב לו שכירות ידועה בכל יום אינו אלא בהמושיב בחנות וכיוצא בו בלבד שהוא מבטלו ממלאכתו כל היום תדע שכך אמ' התלמוד מאי כפועל בטל אמ' אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ואמ' התוספת' המושיב את חבירו חנוני בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו ואמ' נמי המושיב חבירו בחנות לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע משום הכי פוסק לו שכירות בכל יום להבטל ממלאכתו אבל מי שאינו בטל ממלאכתו דינו אחר הוא ולקמיה מפרשי' ליה והאי דאיתמ' בגמ' בני רב עיליש נפק עליהו שטרא דהוה כתו' פלגא באגר ובהפסד אתא לקמיה דרבא אמ' רבא רב עיליש גברא רבה הוה לא הוה ספי איסורא לאינשי ביתיה והכי קאמ' אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד [תרי] תלתא באגר הלכה היא ורבותי' התירו דבר זה לפי שהוא שוה לסתם מתני' כי אלו חלקנו אותו חלק שנוטל העוסק (מותר וצריך אתה לידע כי זה שאמ') בסחורה מבעל הממון מוסף על המחצית היה מגיע ממנו בכל יום כמו שמפורש במשנה וכיון שנתרצו בו שניהם היה מותר. וצריך אתה לידע כי זה שאמ' המשנה למחצית שכר ולא [יתן] לו מעות ליקח בהן פירות למחצה שכר, וכן זה שאמ' התוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אינו ממחצית ממש אלא חלק מלשון פלוגתא או מחצית או שליש או רביע כל מה שהתנו זה עם זה מותר וכענין מה שכתו' [איוב מ'] יחצוה בין כנעניים ואם תאמ' אם כן הוא שהעיסקא הוא מותר לשליש ולרביע למה אמרו רבותינו [ב"מ ק"ד ע"ב] האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ויש להשיב שלא התנו רבותינו שלא תהיה מעיסקא אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון אלא להודיעך שזה ראוי לו מן הריוח הוא ממה שהוא בתורת מלוה והשאר פקדון אבל אם לא רצה ליתן לו מן הריוח אלא השליש או הרביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון. ואם התנו על מחצית הריוח יהיה המחצית בתורת (בתורת) מלוה והמחצית האחר בתורת פקדון, אבל אם רצה ליתן לו מן הריוח אלא השליש או הרביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון דלא תאמ' כי יש בו צד רבית כי כמו בפלגא אין צד רבית כך אין בתרי תילתי או תלתא ריבעא צד רבית אלא הכל [בשווייה]. ומצאנו לדבר ראיה בתוספתא והוא הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יאמ' לו הרי הן עשויות עליו למחצית שכר לשליש ולרביע פי' בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטלה היו מופקדות אצלו ואמ' לו הרי הן עשויות עליך למחצית שכר לשליש ולרביע הרי זה מחשב עמו שכר בית ושכר בטלה מעכשיו הרי נתברר שאם נתן לו שכר בטלה מותר למחצה לשליש ולרביע וכן פירש נמי בתלמוד [שם ס"ט ע"א] אמ' רב מותר שליש בשכרך מותר כלומ' שאם נותן אדם לחבירו מאה דינרין ליקח פרקמטיא בהן והתנה עמו שכל מה שירויח עד כדי ראש הממון נוטל אותו בשכירותו הנה מפורש בתלמוד שמותר ליטול זה שני שלישי וזה שליש ולא חלקו רב ושמואל אלא בשכירות שרב מתיר כי האי גונא אם מצא נוטל ואם לאו אינו נוטל ושמואל אמ' לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא קוצץ לו דינר. וצריך אתה לידע כי רב לא התיר שכירות כי האי גונא אלא בשהיה עם הנשכר עסק אחר לעצמו הכל בבית אחד והיינו דאקשינן ורב לית ליה האי סברא דקוצץ לו דינר והא אמ' רב ריש עגלא לפטומא ולא סמכינן אהאי פירוקא ופרקינן פירוקא אחרינא איבעית אימ' כי קאמ' רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה תורא לדיליה דאמרי אינישי גביל לתורי גביל לתורי והלכה כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ואתחזי מהאי מימרא (ולא) [דלא] אפלוג רב ושמואל בשכירות כי האי גונא אלא כגון דאית ליה תורא לדיליה אבל אי לית ליה רב ושמואל מודים דקוצץ לו דינרי' וזו השכירות אינה בחנוני וכיוצא בו שהוא בטל כל היום אלא במי שהוא בטל (מקצץ) [מקצת] היום ולהכי פוסק לו דינרין בלבד, וזה הדינרין הוא של כסף חלק אחד מן חלקים מן דינר של זהב וכן זה הדינר אינו דינר ממש אלא מה שהתנו זה עם זה הן פחות הן יותר, הרי נראה מכל מה שהקדמנו כי אין פוסקין שכירות בכל יום אלא לחנוני וכיוצא בו, ואתחזי נמי שהעיסקא לשליש ולרביע מותרת ואין בדבר הפרש בין חנוני ובין זולתו [לפי שנוטל שכירות בכדי בטילתו והכל בין חנוני בין זולתו] יש להם שכר אם לא היה להם ראש ממון ביניהם אבל אם הטיל זה לכיס [וזה לכיס] ואפי' הטיל זה הרבה וזה מעט אין לו שכירות כדאמ' ר' אלעזר מהגרוניא הוה ליה ההוא אריסא דהוה יהיב זוזי וזבין תורי וכו' ואיתמר נמי [כתובות צ"ג ע"א] אמ' שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואין כאן שכירות.
וזהו נוסח שטר שיתוף. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני הוו עלינו עדים וקנו ממנו כל אחד ואחד וכתבו וחתמו עלינו בכל לשון של זכות ותנו ביד כל אחד ואחד ממנו להיות בידו לזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ומיושבת ונשתתפ[נ]ו ביחד שתוף והטלתי אני פלוני לכיס שיתוף כך וכך דינרין כדי שנתעסק שנינו בממון ונסחור בכל מיני סחורה שיזמינו לנו מן השמים בין בממון זה בין בזולתו בין בים בין ביבשה וכל מה שיזמין לנו המקום משום ריוח בעולם מכל ממון שנסחור בין מזה בין מאחר ואפי' מציאה ואפי' דורון נחלוק בשוה בינינו מחצה על מחצה לי המחצית ולו המחצית וכמו כן אם חס ושלום יזדמן שום הפסד נמלא אותו אם יזמינו לנו מן השמים ואם לא היינו יכולין למלאתו כל ימי השיתוף היינו חולקין אותו בינינו כמו כן בשוה וזמן שיתוף זה עד כך וכך שנים מכאן ואילך אם נתרצו שנינו לעמוד בשיתוף מוטב ואם לאו נחלוק בשוה כל מה שימצא שם חוץ מן הקרן ואם חס ושלום לא היינו מוציאין הקרן נמלא אותו בשוה וקבלנו עלינו אמונת שמים שלא נחמוס ולא נעלים ולא נכסה ולא נטמון כל א' וא' ממנו מחבירו משוה פרוטה ולמעלה ולא משוה פרוטה למטה אלא נלך זה עם זה באמת ובאמונה ובתמימות לב ולכשנפרד זה מעם זה יוציא כל אחד ואחד ממנו הקרן שלו שלם והשאר נחלק בשוה בין טוב בין מוטב ושטר שיתוף זה שריר ומקויים והגון כראוי ואחריות שותפות זו וחומר זו קבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו אגב ד' אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני זה לפלוני זה ומפלוני זה לפלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים.
ואם הוא שטר עסקא נמי זהו נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין להיותן בידי בעיסקא ואתעסק בהון בכל מיני סחורות שיזמינו לי מן השמים וכל ריוח שיעלה לי בהן יהיה השליש לפלוני זה בשכר ממונו והשני חלקים שלי ובעמלאי ובליאות ידי ובשכר עמלי ומזוני ואם חס ושלום יעלה בהון שום הפסד בקרן ולא יתמלא מן הריוח יהא אותו הפסד בין שנינו מחצה על מחצה וכו' ומשלים השטר עד שריר וקיים. ואם התנו ביניהם שיהא חצי הריוח לבעל הממון יכתו' כך ויקה פלוני זה בשטר שיזדמן שם ואני בעמלאי ובלאות ידי פלגא ונתן לי פלוני בעל הממון כך וכך משלו ואפי' חד זוזא שיהא לשכר עמלאי ומזוני ואם יזדמן שם שום הפסד יהא בינינו אנחנו שנינו מחצה על מחצה ואם אין נותן לו שכר עמלו ומזונו ולוקח בעל הממון מחצי הריוח יקח שני שלישים בהפסד משום שכר עמלו ומזונו. ואם התנו שלא יקח המתעסק בעיסקא אלא שליש ורביע הריוח על אותו דרך חושבין ההפסד כמו שפירשנו למעלה.
<h2>דף לב:</h2>
וכתבנו בהלכות גיטין שאלה לחזקיהו נשיא ישראל והחזרנוה כאן במקומה וזו היא נוסחה. לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ"ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו. וששאלת בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה וכו' [גיטין ל"ב ע"ב] הכי גירסה ופירושה עד הא קמ"ל דלא שנא כת' בלשון דיינין וחתמו עדים כי יש מי שמשנה בגירסא ומינה בעינן השתא שטר שכתו' בו אנו עדים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואח"כ פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בתוך השטר שלשה מי הוי עד מפי עד הואיל וקראו עצמן בתחלה עדים ואין יכולין לעשות עוד מעשה בית דין או לאו, לפי שמצינו תשובה לאדונינו גאון ז"ל מכשיר דבר זה ומצאנו סיוע לדבריו מיהא [סנהדרין ל"ד ע"ב] דאמ' רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה ויש מי שחולק בדבר יודיענו שורת הדין. גירסא הכין היא בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה דהא בית דין קתני, רב נחמן אמ' בפני שנים בתרי נמי בית דין מיקרו אמ' רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, ורב ששת אמ' לך תנא כי (דוכרא) [רוכלא] ניחשוב וניזיל, אמ' רב נחמן מנא אמינא לה תנן הדיינין חותמין למטה או העדים מאי לאו דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין האמורין בפרוזבל שנים. ורב ששת אמ' לך מידי איריא הא כדאיתא אם הדיינין חותמין שלשה ואם העדים חותמין על מסירת דברים לבית דין שנים וחזרנו אחרי כן לסופא דמתני' דפרוזבל הדיינין חותמין למטה או העדים ואמרינן למה לי למיתנא הדיינין חותמין למטה או העדים דהוה ליה למיתנא וחותמין ואין צריך לומ' הדיינין חותמין והשבנו שהיינו אומרין אם כתבו בלשון דיינין אין חותמין אלא דיינין אבל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלא שנא כתבן בלשון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין וכתבו וחתמו עדים על מסירת דברים לדיינין ולא שנא דכתבי בלשון עדים מעיד אני אתכם פלוני ופלוני העדים וחתמו העדים. ומתוך הדברים תדע כי צריך בפרוזבל למסור לדיינין ידועים ולא למי שעושה אותם דיינין לפי שעה בתורת הגט שאמ' בפירוש עושה בית [דין] דאי לא תימא הכי כי כתבו בלשון עדים וחתמי מי יודע שעשאן דיינין אם לא שיודעין הן שהן דיינין ועוד הלא המשנה כך אמרה הדיינין שבמקום פלוני לפי' כל מקום שהוא או[מר] הדיינין ומוסר לבית דין ובא לבית דין מומחין ולא להדיוטות שעושה אותן בית דין ומפני שיודעים הם אינו צריך לפרט כי דיינין הן לפיכך כשאמ' המשנה [יבמות ק"ב ע"ב] מצות חליצה בשלשה דיינין ואפי' שלשה הדיוטות אמרינן וכי מאחר דאפי' הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן שלשה יודעין להקרות כעין דיינין אבל מקום שאומ' עושה בית דין ומשלחו וכל שאמ' שיכול לעשות בית [דין] אשר אינם אלא שאם עשו אותן או עשו עצמן באותה שעה כדיינין הרי דיניהן דין, וצריכין לפרש. וראיה גם לדברי הא דרב יהודה אמ' רב (שנים) [שלשה] שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואלו כל מעשה הדיוטות דין הוא ואעפ"י שלא פירש ומה הפרש בין כותבין ובין עושין דין הרי נעשה דין בהיותם שלשה אלא אם כתבו מעשה ולא פירשו שלעשות דין ישבנו אינו כמעשה בית דין אלא עדות בעלמא העידו ואם פירשו שלעשות דין ישבנו הרי מעשיהם כמעשה בית דין. וזו היא תשובת שאלתם בשטר שכתו' אנו עדים המעידים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואחר כך פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בסוף השטר שלשה שאם היו השלשה החתומין דיינין ואעפ"י שלא אמרו לדין ישבנו ולא פירשו שמעשה בית דין עשו ולא כתבו בלשון בית דין אלא בלשון עדים הכי מעשה בית דין הוא והעדים שהעידו בפניהם עדות קיימת ואינו כעד מפי עד דומיא דכתבו בלשון עדים וחתימי דיינין וכן אם כתבו בלשון דיינין וחתימי עדים ואם הדיוטות הן ואינן דיינין ולא פירשו שמעשה בית דין עשו וחתמו שלשה אפי' עשרה עדים ומה שהעידו עליו קיום ושהעידו לפניהם כעד מפי עד ואין לחוש עליו, אבל אם פירשו שעשו עצמן דיינין ואעפ"י שאינן דיינין נעשית עדות שהעידו לפניהם כשירה כעדות שהועדה בבית דין ואינה כעד מפי עד ולפי' השלשה שנכנסו לבקר את החולה הרשות בידן לעשות מעשיהם מעשה בית דין או לכתוב ולהעיד בלבד ולכך הוא אומ' רצו כותבין רצו עושין דין. והאידנא נמי בדורנו יש מקומות שנהגו בנוסח שטר קבלת העדות אנו שלשה עדים החתומי' למטה. ויש שנהגו לכתו' אנו מקבלי עדות החתומים למטה היינו מצויין בבית דין של פלוני וכל האי דקדוקא לא צריכין ליה כי (אזלי) [אולי] לא יזדמן לו בית דין קבוע שיתקבל בפניו העדים ואדהכי והכי אזלי עדים למדינת הים מיהו צריכין להיות שלשה מקבלי עדות ושיהיו בקריאין בדקדוקי עדות ולקבל עדות.
ונוסח שטר עדות המכוון הכי הוא. אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בר פלוני והזכיר שיש לו עדות אצל בני אדם שאינן בקיאין לחתום, אי נמי אצל עדים שהיו על הדרך או שהיו חולים אי נמי כל אונס שהוא דומה לאלו ובקש ממנו אז לקבל עדותו מפני טירוף השעה וכן עשינו הביא לפנינו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני עידיו והעידו לפנינו עדות ברורה שהיו הם עידי קנין מזמן פלוני שקנו מפלו' בן פלוני בקנין גמור מקרקע פלוני או על דבר כך וכך לפלוני בר פלוני וכשהעידו לפנינו בכך בעדות ברורה וקבלנו עדותם ואחר כך בקש ממנו פלוני בן פלוני זה לכתוב ולחתום לו שטר כראוי על פלוני בר פלוני מכל מה שהעידו לפנינו עדים אלו הנזכרים וכן עשינו אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כתבנו לו שהעידו בפנינו פלוני ופלוני העדים הנזכרים בעדות כך וכך וכותבין הכל כמו שישמעו מפיהם וקבלו עדותן וכותבין הכי בסוף וקבלנו עדות שני עדים אלו והכרנום וידענו בהם שהם כשרים וכתבנו במותב תלתא ביום פלוני בכך וכך לבריאת עולם ומה שקבלנו מפיהם בעדות ברורה כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם לא קבלו אלו השלשה מקבלי עדות אלו שני העדים ביחד אין בכך כלום אלא מקבלין עדות העד האחד כשמביאו בעל העדות בפניהם ומקבלין את השני לכשיבוא וכותבין בשטר הכי ובקש פלוני לקבל לו עדותן ובכן הביא לפנינו פלוני בן פלוני אחד מן העדים והעיד שהוא היה עד קנין בכך וכך עם עד שני כשר, ושוב הביא לפנינו פלוני בן פלוני עד שני ונמצאו דבריו נאים ומכוונין ואח"כ בקש ממנו פלוני בר פלוני זה לכתוב לו כראוי וכו' כותבין הכל כמו שהועד לפניהם על ענין שמעידין העדים, וענין צירוף העדות כבר כתבנוהו בהלכות עדות.
<h2>דף לד.</h2>
והשטר השלישי הוא אפטרופסותא דיתמי. והוא על שני עניינים כגון אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פעמים שכותב עליו בצוואתו ופעמים שאין כותב אבל אפטרופוס שמינוהו בית דין כותבין עליו בית דין שטר אפטרופסות והוא שנו בפר' הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר פירותיהן אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מינוהו בית דין לא ישבע, אבא שאול אומ' חילוף הדברים וכו'. וכבר פירשנו זה לעיל בסוף הלכות הנשבעין ונוטלין בענין הנשבעין על טענת שמא. תנו רבנן אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ומוכרין בהמה ועבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושין להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר (שאין) [שיש] לו קצבה לאתויי שופר ולוקחין ספר תורה תפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגלה, ואין פוסקין עליהן צדקה ואין מפדין עליהן את השבויין וכל דבר (שיש) [שאין] לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים ואין אפטרופין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות בנכסי יתומים ואין האפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה מאי טעמא דילמא מישתדפי. ואין אפטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין שדות וכו', והאי מתניתא בסיעתא דשמיא אנו עתידי' לפרשה בהלכות דין האפטרופין לקמן. וגרסינן נמי בפר' איזהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמ' ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכא עבדינן להו אמ' ליה מותבינן להו בבי דינא ויהבי להו זוזא אמ' ליה והא קא כליא קרנא אמ' ליה ומר היכי עביד אמ' ליה מבדקינן גברא דאית ליה דהבא ונקטינן מיניה ויהבינן ליה ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהבא פריכא אין אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו גביה ואתי מרי דפקדון ויהיב סימנא ושקיל ליה, אמ' רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח ניכלו זוזי דיתמי, אלא אמ' רב אשי מבדקינן גברא דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאוריתא ולא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד.
וזהו טופס השטר. אנו בית דין חתומי מטה הוזקקנו לעיין ביתמי פלוני הנפטר דאיתפטר לבית עלמא וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וחפש[נו] לו אחר כל עזבונו ומצאנו לו כך וכך עבדים כך וכך זוזים כך וכך קרקעות כך וכך מאני ביתא וכסותא (והניא) [והניח] יתומים קטנים פלוני ופלוני ואם יש עליו חוב כתובת אשה או יש לו חובות אצל בני אדם כותבין הכל באותו שטר וכיון שהניח יתומים אלו קטנים ולא היו בקיאין בעסקי משא ומתן וראינו שהם צריכין לאוקומי להו אפטרופא דאזיל ודאין בהדי בעלי דינייהו או למיזבן מאי דלא איפשר להו מן זביני ובדקנו בגברי וחפשנו אחר אדם נאמן ובקי וכדאמור רבנן שהוא ראוי למנותו אפטרופוס על היתומים ומצאנו פלוני זה בן פלוני דגברא זריזא הוא וידע לאפוכי בזכותיהו וגברא מהימנא הוא ופייסנוהו בכך ומנינו אותו עליהם אפטרופוס ומסרנו בידו כל הנכסים לעשות בהן מה שראוי לו כדין כל אפטרופין בקיאין ונאמנין ולא יהא כח בשום כל אדם בעולם למחות בידו מה שיעשה בנכסים לצורך היתומים מיום זה והלאה וכל מה שיעשה לצרכן עשוי עד שיגדלו היתומים ויהיו בעסקי משאות ומתנות ויקבלו מידו את שלהן ועד שיגדלו לא יהיה כח בידם ולא ביד הבאים מכחם לסלק אפטרופוס זה מאפטרפסותו כי אם ברשות בית דין לפי שאדם הגון וכשר הוא וראוי למנות אפטרופוס וגם ייפינו את כח אפטרופוס זה שלא יהא כח ביד היתומים לעולם להשביעו שום שבועה קלה וחמורה ולא להחרימו אפי' חרם סתם ואפי' הדרת הראש בשביל אפטרופסות זה שכך ייפינו את כחו לפי שלא ליכנס באפטרפסות זו כי אם על תנאי ושטר אפטרפסות זה שריר וקיים בריר וחזק ככל שטרי אפטרופסות שרירין וקיימין דנהגין בישראל העשויין כתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ומה שראינו וידענו מן הנכסים מסרנו הכל לפלוני זה האפטרופוס ביום פלוני לחדש פלוני בשנת פלוני בכך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא ביה למימני במתא פלוני' והכל שריר וקיים. ומוסרין זה הכתב ביד אותו האפטרופוס כדי שיהא כח בידו למכור ולהתעסק בכל צרכי היתומים, ויש נמי מי שכותבין שטר אחר בהאי לישנא אות באות תיבה בתיבה שיעמוד ביד נאמן אחד או ביד בית דין וכל מה דאיפשר לעיוני בדיתמי טפי עדיף. ויש לך שטר אפטרופסות אחר שאינו מעסקי משאות ומתנות אלא כגון הקהל שבוררין להם אדם שימנו עליהם לראש וכותבין לו שטר אפטרופסות ולעניות דעתין האי מילתא לית לה קצבה שאם ימנו עליהם הקהל בית דין או רב לההוא ודאי כותבין שטר שבועה או שטר קנסות כפום מאי דבעי ההוא רישא או ההוא דיינא דממנין עליהון וחתמין לתחת כל מובחרין שבאותו קהל וראוי לגדור או להחמיר בדבר זה הרבה וכל העובר בתקנה ראוי לנדותו ולהחרימו וכל הפורץ גדר ישכנו נחש.
ומצאנו בקצת נוסחי עתיקי בשטרי השטרות דכת' בהו להאי לישנא שטר אפיטרופסות. אנו זקנים וראשי הקהל דממתא פלונית החתומים למטה כך היה שברוב עונינו שחונו ונתמעטנו ונתדלדלנו עד אשר נשארנו מעט מהרבה כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה ונשארנו בני קהלנו בלא ראש ובלא נשיא ובלא אב בית דין ולא מנהיג עד אשר נעשו כצאן אשר אין להם רועה וקצת בני קהלנו הולכים בלא כסות וקצתן אומרין נבלות הפה וקצתן מתערבין עם הגוים ואוכלין פיתן ונעשו כהם ואין ביניהם הפרש אלא על שם היהדות לבדה, וכיון שראינו כן קצה רוחינו ונקטה עלינו ונתחברנו עם כל בני קהלינו ונשאנו ונתננו וראינו שדבר זה גנאי הוא לנו ולבני קהלנו והסכמנו במעמד כל בני קהלינו ופייסנו מקטון ועד גדול ממראנא פלוני ופלוני חבר עירנו לפי שהוא חכם ונבון וירא שמים ואמיד בממון ושונא בצע ונתמנה לנו המקום יחזיק לו טובה ובקשנו ממנו להדרכינו בדרך ישרה ולהורותינו תורת אלהינו ית' שמו לעד ויתרומם זכרו לנצח וכדי לשפוט עלינו מה שיראוהו מן השמים ולכוף לנו בני אדם שאומרין נבלות הפה ולהלקותם ולנדותם והמתערבים עם הגוים כדי להדריכם בדרך ישרה ולהסירם מעיקולם ולהורותם אולי ירחם המקום עלינו ויכפר אשמותינו בשמעינו תוכחותינו והסכמנו במעמד כל בני קהלינו וקבלנו על עצמינו ועל דורותינו בקבלה ובשבועות ובנדרים קבול גמור שלא יהא רשות לנו ולבנינו עד עולם לזוז מתוכחותיו והוראותיו ומילוליו וכל בר ישראל מבני קהלינו שיצא מדבריו או יעבור על מצותיו יהא בחזקת נדוי ובניו ממזרים פתו פת כותי ויינו יין נסך לא יקבר בקברי ישראל ויצאו בניו מבית הספר ולא יומל לו בן ומי שיעבור מדבריו וישנה את הדרך ויעקש את הישרה יהא בחרם יהושע בן נון ובקללת אלישע בן שפט ובשמתא דרב יהודה בר יחזקאל [עי' קידושין ע' ע"א], וכל המעמיד מבני קהלינו מאשר ישנו פה ואשר איננו פה היום מלכא דעלמא הוא יברך יתיה ויזכה יתיה וכו', ומה שהסכימה דעתינו עם דעת כל בני קהלינו לכתוב ולחתום ביום פלוני שנת כך וכך כתבנו וחתמנו וכו', וזה שכתבנו האי שטרא דתקנתא הכא לא שזה מקומה כי בכתב המינוי הוא מקומה אלא כתבנוהו כאן לפי שנמצא בנוסחא עתיקה בכלל השטרות.
<h2>דף לו.</h2>
והשטר השמונה וארבעים הוא שטר פרוזבול. ולשון פרוזבול פירושו הוא תקנת עשירים המלוים שלא יפסידו את ממונם, ולא תשמט בשביעית ופרוס הוא תקנה כדאמרינן בגמ' דסדר יומא [ט' ע"א] בפר' שבעת ימים מאי פרהדרין פורסי והן המתקנין תקנות, (כל) [בול] הוא לשון עושר כלומ' תקנה לעשיר שלא תשמיט ממונו. ואמרינן נמי בפרק מגלה נקראת [ט"ו ע"א] בענין מרדכי והמן זה בא בפרס בולי וזה בא בפרס בוטי. ואמרינן נמי [גיטין ל"ז ע"א] ושברתי את גאון עוזכם אלו בולאות שביהודה. ואמרינן בגיטין בפרק השולח [ל"ו ע"א] התקין הלל פרוזבול מפני תקון העולם ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטי שביעית ומתקין הלל שלא תשמט, אמ' אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא ר' אומ' וזה דבר השמטה שמוט בשני שמיטות הכתו' מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקעות אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקעות אין אתה משמט כספים ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו מלהלוות זה את זה ועמד והתקין פרוזבל, ומי איכא מידי דמדאוריתא לא משמטא ומתקני רבנן דמשמטא, אמ' אביי שב ואל תעשה הוא. רבא אמ' הפקר ב"ד הפקר דאמ' ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמ' וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, ר' אליעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון ראשי האבות למטות לבני ישראל וכי מה ענין אבות אצל ראשים אלא לומ' לך מה אבות מנחילים לבנים אף ראשים מנחילים לעם כל מה שרוצין. אמ' שמואל האי פרוסבל עולבנא דדיינא הוא אם יישר חיל יותר מהלל אבטליניה. רב נחמן אמ' אקיימיניה והא מיקיים וקאי אלא הכי קאמ' אימא בה מילתא דאעפ"י שלא כת' כמי (כמי) שכתב דמי. [ל"ז ע"א] רבנן דבי רב אשי מסרין מיליהו להדדי, ר' יונתן מסר מיליה לר' חייא בר אבא אמ' ליה מי צריכנא מידי אחרינא אמ' ליה לא. תנן התם אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב אפי' קלח של כרוב. אמ' רב יהודה השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוסבלין. תנו רבנן אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבל לו ולערב אין לו קרקע ולדחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבל מדר' נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומ' ונתן לאשר אשם לו. ותנן נמי בשביעית בפר' עשירי [מ"א—ו'] שביעית משמטי את המלוה בשטר ושלא בשטר הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זו משמטת וכו'. השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אינן משמיטין. פרוסבל אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה עם זה ועוברין על מה שכתו' בתורה שנאמ' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וגו' התקין הלל פרוסבל. זהו גופו של פורסבל מוסר אני עליכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים. פרוסבל המוקדם כשר והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אחד לווה מחמשה כותב פרוזבל לכל אחד ואחד, חמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבל אחד לכולן. אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ואם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליו פרוזבל ר' חוספית אומ' כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. גרסינן בפר' כיצד העדים נעשו זוממין [מכות ג' ע"ב] המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין. ובשאלה לגאון והא דתנא בתוספתא [חולין פ"א הי"ג] הכשר בגט פסול בפרוסבל הכשר בפרוסבל פסול בגט. הכשר באשה פסול ביבמה והכשר ביבמה פסול באשה. הכשר בגרושה פסול בחלוצה בחלוצה פסול בגרושה. (נשאלתון) [ושאלתין] בשלמא הכשר בגט פסול בפרוזבל מתניתין היא שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין פרוזבל המקודם כשר והמאוחר פסול. הכשר בגרושה פסול בחלוצה איסתבר לה [גט מעושה כשר חליצה מעושית פסולה, כשר בחליצה פסול בגרושה] חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול יליף מינן אי הכי הוא ופירוש הכשר באשה פסול ביבמה לא קאמינא על בירוריה, הכי חזינן לענין חליצה וגרושה כדאסתבר לכון, והכשר באשה שאם באתה ואמרה מת בעלי תנשא לפום הלכתא, ופסול ביבמה דתנן [יבמות קי"ח ע"ב] אינה נאמנת לומ' מת יבמי שתנשא. ופרוזבל זה יש מי שאומרי' כי אין צריך היום בחוצה לארץ כי זה שאמרנו לעיל בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים וכו' עד עמד הלל והתקין פרוזבל זה כולו בארץ ישראל והלל בפני הבית היה כמפורש בפסחים בפר' אלו דברי' [ס"ו ע"א] ואמרינן נמי בפר' יציאת השבת [שבת ט"ו ע"א] הלל ושמאי גמליאל ושמעון (בנ"ו) נהגו נשיאותן לפני הבית וכו'. והאי דאמרינן לעיל נמי אמ' שמואל האי פרוזבל עולבנא דדייני וכו'. איפשר לומ' שעל דורות הראשונים שהיו בימי הלל קאמ' אעפ"י שלא היה שמואל באותן דורות. והפירוש נכון כי שמואל קאמ' כי איפשר לומ' שהיה נוהג נמי שטר הפרוזבל ואעפ"י שלא בפני הבית בדורו של שמואל לאותן שהיו דרין בארץ ישראל כמו שהוא צריך לנהוג ואפי' היום לאותן שהן דרין בארץ ישראל אבל [בחו"ל] אין צריך פרוזבל כלל אבל צריך לאותן שהן דרים בארץ ישראל ואפי' היום. וענין שטר פרוזבל כך הוא הולך המלוה אצל שלשה עדים, ויש אומרי' אפי' לשנים ואומ' להם הוו לי סהדי וחזו דאנא מסר פרוזבל קמי שלשה דיינין דאינון פלוני ופלוני ופלוני ואם חתמו לו אותן העדים כי פלוני זה מסר הפרוזבל בפני פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני די לו אם יחתמו לו אותן העדים באותו שטר פרוזבל כי בפניהם מסרו בפני הדיינין ואעפ"י שאין הדיינין חותמין באותו שטר הפרוזבל מיהו אי חתימי דייני טפי מעלי ואין צריך שם עדים כלל וזהו ששנינו [שביעית פ"י מ"ד] הדיינין חותמין למטה או העדים.
וזהו נוסח שטר פרוזבל. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני ואמ' לפנינו רבותי אני יש לי חובות על פלוני ועל פלוני ואני מוסר לכם מילי פרוזבול ויהבית לכון במתנה ארבעה גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למגבה לי כל שטר חוב דהוה לי על אינש ומעתה הוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבו אותם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבל הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו בית דין כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוסבלא כדאמור רבנן כתיבנא וחתימנא ליה ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני האי שטרא דפרוזבלא כדנהגנא מימי הלל הזקן כהוגן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא למשמט ליה להדין פלוני בר פלוני כל חוב ורשו דהוה ליה אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כאן בתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים. ואם נעשה שטר פרוזבל זה בלשון יוני וחתימי סהדי שבפניהם מסרו לפלוני ופלוני הדיינין כשר הוא אותו פרוזבל וכמפורש בגיטין בתחלת פר' השולח גט.
<h2>דף לז:</h2>
והשטר של אחד ועשרים הוא שטר של דמי עבד. והוא כגון עבד ששחררו רבו וכותבין לו שטר על דמיו והוא כגון שטר חוב ואתה מוצא שחרור זה שמשחררו רבו על עניינים ידועים פעמים שמשחררין לרצונו כגון שמוכר אותו האדון לעצמו שהוא אומ' לו אני איני רוצה למוכרך לאחרים שלא תכנס לעבדות ולעצמך נמי איני יכול למוכרך שאין לך ממון דודאי עבד אין לו כלום שכל מה שקונה העבד לרבו הוא ואיני יכול להפסיד את ממוני אבל אעשה לך נחת רוח גדול שאשחרר לגמרי וכתו' לי לעצמך שטר חוב בכך וכך ממון וכל זמן שתרויח ממון תפרענו (תפרענו) לי וזהו שטר על דמי עבד, ובזה הדמים אין בו מחלוקת שמדעת שניהם פוסקין הדמים. ופעמים שאתה מוצא אותו נמי שכופין האדון לשחרר העבד בעל כרחו וכותב לו העבד שטר על דמיו פי' על דמיו בכדי דמיו כלומ' כפי ששמין אותו אם היה נמכר בשוק לאשראי לפי שכיון שבעל כרחו משחררו האדון ודאי צריכין אנו לעשות לו תקנה שיתן לו העבד כפי מה ששוה ודבר זה אתה מוצא אותו לשני ענייניו פעמים שכות' לו על כל דמיו. על חצי דמיו כדתנן בגיטין בפר' השולח גט [מ"א ע"א] ובעדיות [פ"א מי"ג] ובמסכת חגיגה נמי בתחלתה [ב' ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין [עובד] את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל, אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול לפי שחציו הוא בן חורין ובן חורין ודאי אסור בשפחה, בת חורין נמי אינו יכול לישא לפי שחציו עבד ועבד אסור בבת ישראל. וכל ששואלין כאן ואומרין ישא בת מינו שהוא מין שחציה שפחה וחציה בת חורין ותירוצא דמילתא בת מינה נמי אינו יכול לישא דאתי צד חירות ומשתמש בצד עבדות וצד עבדות משתמש בצד חירות, יבטל שלא ישא אשה והלא לא נברא העולם אלא לפריה ולרביה שנאמ' לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכות' לו שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל (להודות) [להורות] כבית שמאי (ובמשנה) [וכמשנה] אחרונה ומפורש זה בתחלת מסכת חגיגה. ושטר על דמיו כולו כדתנן בגיטין פר' השולח גט [ל"ז ע"ב] עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשום בן חורין לא ישתעבד ר' שמעון בן גמליאל אומ' בין כך ובין כך ישתעבד. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים [שם מ' ע"ב] ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו, רשב"ג אומ' אינו כותב אלא משחררו והא מתניתא וגמרה דילה פירשנוה בהלכות שפחה ועבדים ונכרית. ואמרינן בגיטין בפר' השולח גט [מ"א ע"ב] על הא מתניתא במי שחציו עבד וחציו בן חורין, תנו רבנן המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכמים אומרי' לא קנה. אמ' רבא מחלוקת בשטר אבל בכסף דברי הכל קנה, ועבד של שני שותפין ושחרר אחד מהן את חלקו או ששחררוהו שניהם בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה וכל חד מינייהו לא שייר בקניינו והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו. אמ' רב חיננא בר קטינא אמ' ר' יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשו אותה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקא דאמ' על שניהם הוא אומ' ויברך אותו אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ אמ' רב נחמן בר יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו.
וזהו נוסח שטר של דמי עבד. זכרון עדות שהיתה בפנינו ביום פלוני בירח פלוני בשנה פלונית למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית איך פלוני המשוחרר אמ' לנו הוו עלי סהדי וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני דהוה אדוני מקדמת דנא וכען שחרני ואפקני לחירו[ת] וכת' לי גט חרות ומשלמנא ליה כך וכך דינרין דאפקני בהון לחירות וכען אייתינון עלי בזפו וברשו וקבלתי עלי דינרין הללו ליתנן לו בכל שנה ושנה כך וכך בשנה שלא באונס אלא בלב שלם ובדעת שלימה ואיני פושעו ואיני מאחרו מליתנן לו בכל שנה ואיני שואל ממנו זמן אחר עליהן אלא לאלתר אני פורע לו בכל שנה עד שאפרעם לו מושלם ושליט יהא עלי פלוני זה בכל דנן הוא וירתוהי בתרוהי לאתפרע ממני פלוני דינרין הללו ממני ומגופי ומגלימא דעל כתפאי ומכל עבדין ואמהן דאנא קני ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקניינא נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מהן דינרי' הללו בחיים ובמות והתרינו ואמרנו לו לפלוני זה חזי כל שעה דאיתפרע לפלוני דנן מידי בפני עדים פרע לו או ע"י אחרים או כתו' על גבי שטר זה לפי שכל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידי פלוני או מתחת ידי יורשיו אחריו בדלא קרוע או בדלא כתו' על גבי שהוא פרוע או אין עלי עדים נאמן פלוני זה ואתה פורע לו בכל חרם ובכל שבועה וקבל עליו אחריות. ואיכא נוסחאי דספרי דכתבי בהו הכי נאמן פלוני זה הוא ויורשיו אחריו לאחוז אותך בכל ב"ד של ישראל ובין בדיני אומות העולם ליפרע ממך דינרין הללו בלא שבועה ובלא טענה ואם את פורע לו זהובים הללו בלא עדים או בלא ע"י אחרים אתה הפסדת עצמך שכבר בך וקיבל עליו פלוני דנן אחריות וחומר שטר זה כחומר כל שטרי הלואות והודאות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם ואמרנא ליה לכל דנן נקני ממך בכל אלו תנאין ודברים דכתיבין לעיל ואמ' הן קנו ממנו וקנינא מיניה מן פלוני דנן לפלוני בר פלוני בכל דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים. והאי דנהגי בקצת נוסחאי למיכתב בהאי שטרא דעל דמי עבד לפרוע ממני ומגופי ומממוני וכותבין נמי נאמן יהא פלוני זה ויורשיו אחריו לאחוז אותך בכל ב"ד וכו'. ולעניות דעתין חזי לן דהאי סברא לאו דוקא, דהאי עבד כיון ששחררו רבו לגמרי בגט חירות בלא שום תנאי ודאי הרי הוא בן חורין והרי הוא כשאר כל ישראל ודאי לבוא בקהל ואין לך אחד מישראל שיש לו שטר על חברו אם אין לו ללוה כלום בעולם מה שיפרע לא מקרקעי ולא מטלטלי אינו יכול לחזור על גופו כי ישראל אין גופו משועבד מכל חוב שבעולם אלא כשירויח או יהיה לו ממון יפרע את חובו ואין גוף ישראל משועבד משום חוב בעולם אלא מפני הגניבה דכתיב ביה ונמכר בגניבתו, ובזמן דהוה עבד עברי נוהג. והאי עבד משוחרר נמי הרי הוא כשאר ישראל כיון שהוא מהול וחייב במצות ולכך מה שכותבין בשטר יפרע מגופו מילתא דלא איפשר הוא ואינו פורע מגופו דמשוחרר לא איפשר לו שיחזור בעבדות לעולם ואפי' היה מוכר עצמו המשוחרר לאחר שנשתחרר בגט חירות כדין עבד עברי אנו נוהגין בו וכמו הגר אם היה מוכר עצמו, ואי אמרת זה האדון על תנאי זה הוא משחרר העבד שאם לא ימצא לו ממון שיחזיר לגופו ויפרע מגופו א"כ אין זה משוחרר ואסור בבת ישראל ואין עושין גט חירות על תנאי זה אבל אם ישחרר אותו אדוניו לגמרי והוא עושה עמו תנאי שיעבוד את רבו וישמשנו כך וכך שנים ההוא מילתא צריכא עיונא ודיינין יודעין ולקמן בענין תנאי עבד מפורש באר היטב.
<h2>דף מ:</h2>
והשטר הכ"ט הוא שטר זכותא. והוא כגון ראובן שרוצה לתת דינרין או מטלטלין לשמעון ושמעון נמי ליתיה גביה דליהבינון ליה ולית ליה ארעא דליזבינון ליה אגב ארעא אי נמי דלא בעיא (למיזכרון) [למיזבנון] ליה אגב ארעא ולא בקנין, אבל מטלטלי איכא מאן דאמ' דאי יהבינון בקנין אע"ג דליתיה גבי קני להון בההוא קנין אבל זוזי דאין מטבע נקנה בחליפין מזכי להון ע"י אחר ומסר להון בידיה ואומ' לו זכי בהלין זוזי לפלניא והוא מקבל להון וזכי בהון לההוא פלניא והאי שטרא איתא בין בקנין בין בלא קנין.
וזהו נוסח שטר זכותא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא אלא בלב שלם ובנפש חפצה ואמשיכית ליה כך וכך זוזי בידיה ואמרית ליה זכי בהון לפלוני בר פלוני דיהבית יתהון ליה מעכשו במתנה גמורה מתנת בריא מתנת פרהסיא מתנת עלמין וכן עבד פלוני דנן זכה בהון לפלוני דנן שהוא מקבל המתנה וקבלינון ואצנעינון ליה ואודי קדמנא אנחנא סהדי הודאה ברורה בלא שום טענה ועלילה פלוני בר פלוני דנן דקבלינון להלין זוזי מיד פלוני וזכה בהון לפלוני במתנה ואמ' לנא הוו עלי סהדי וכתבו וחתמו עלי בכל לישנא דזכותא דאנא פלוני חייב לפלוני בכך וכך זוזי דקבילית מיד פלוני בן פלוני דיהבינון לפלוני וזכיתי בהון ליה והרי הן מוצנעין תחת ידי בתורת פקדון ורשו והלואה לפלוני דנן וכל זמן שיתבעם ממני פלוני דנן והבאין מכחו אמסרינון לו ולשלוחו ואתן אותם לו (בכל) [בלי] שום טענה ועלילה בעולם שכך אני מודה בפניכם הודאה גמורה, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני להיות בידו וביד הבאים מכחו לראייה ולזכות והכל שריר וקיים.
והשטר של אחד ועשרים הוא שטר של דמי עבד. והוא כגון עבד ששחררו רבו וכותבין לו שטר על דמיו והוא כגון שטר חוב ואתה מוצא שחרור זה שמשחררו רבו על עניינים ידועים פעמים שמשחררין לרצונו כגון שמוכר אותו האדון לעצמו שהוא אומ' לו אני איני רוצה למוכרך לאחרים שלא תכנס לעבדות ולעצמך נמי איני יכול למוכרך שאין לך ממון דודאי עבד אין לו כלום שכל מה שקונה העבד לרבו הוא ואיני יכול להפסיד את ממוני אבל אעשה לך נחת רוח גדול שאשחרר לגמרי וכתו' לי לעצמך שטר חוב בכך וכך ממון וכל זמן שתרויח ממון תפרענו (תפרענו) לי וזהו שטר על דמי עבד, ובזה הדמים אין בו מחלוקת שמדעת שניהם פוסקין הדמים. ופעמים שאתה מוצא אותו נמי שכופין האדון לשחרר העבד בעל כרחו וכותב לו העבד שטר על דמיו פי' על דמיו בכדי דמיו כלומ' כפי ששמין אותו אם היה נמכר בשוק לאשראי לפי שכיון שבעל כרחו משחררו האדון ודאי צריכין אנו לעשות לו תקנה שיתן לו העבד כפי מה ששוה ודבר זה אתה מוצא אותו לשני ענייניו פעמים שכות' לו על כל דמיו. על חצי דמיו כדתנן בגיטין בפר' השולח גט [מ"א ע"א] ובעדיות [פ"א מי"ג] ובמסכת חגיגה נמי בתחלתה [ב' ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין [עובד] את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל, אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול לפי שחציו הוא בן חורין ובן חורין ודאי אסור בשפחה, בת חורין נמי אינו יכול לישא לפי שחציו עבד ועבד אסור בבת ישראל. וכל ששואלין כאן ואומרין ישא בת מינו שהוא מין שחציה שפחה וחציה בת חורין ותירוצא דמילתא בת מינה נמי אינו יכול לישא דאתי צד חירות ומשתמש בצד עבדות וצד עבדות משתמש בצד חירות, יבטל שלא ישא אשה והלא לא נברא העולם אלא לפריה ולרביה שנאמ' לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכות' לו שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל (להודות) [להורות] כבית שמאי (ובמשנה) [וכמשנה] אחרונה ומפורש זה בתחלת מסכת חגיגה. ושטר על דמיו כולו כדתנן בגיטין פר' השולח גט [ל"ז ע"ב] עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשום בן חורין לא ישתעבד ר' שמעון בן גמליאל אומ' בין כך ובין כך ישתעבד. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים [שם מ' ע"ב] ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו, רשב"ג אומ' אינו כותב אלא משחררו והא מתניתא וגמרה דילה פירשנוה בהלכות שפחה ועבדים ונכרית. ואמרינן בגיטין בפר' השולח גט [מ"א ע"ב] על הא מתניתא במי שחציו עבד וחציו בן חורין, תנו רבנן המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכמים אומרי' לא קנה. אמ' רבא מחלוקת בשטר אבל בכסף דברי הכל קנה, ועבד של שני שותפין ושחרר אחד מהן את חלקו או ששחררוהו שניהם בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה וכל חד מינייהו לא שייר בקניינו והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו. אמ' רב חיננא בר קטינא אמ' ר' יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשו אותה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקא דאמ' על שניהם הוא אומ' ויברך אותו אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ אמ' רב נחמן בר יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו.
וזהו נוסח שטר של דמי עבד. זכרון עדות שהיתה בפנינו ביום פלוני בירח פלוני בשנה פלונית למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית איך פלוני המשוחרר אמ' לנו הוו עלי סהדי וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני דהוה אדוני מקדמת דנא וכען שחרני ואפקני לחירו[ת] וכת' לי גט חרות ומשלמנא ליה כך וכך דינרין דאפקני בהון לחירות וכען אייתינון עלי בזפו וברשו וקבלתי עלי דינרין הללו ליתנן לו בכל שנה ושנה כך וכך בשנה שלא באונס אלא בלב שלם ובדעת שלימה ואיני פושעו ואיני מאחרו מליתנן לו בכל שנה ואיני שואל ממנו זמן אחר עליהן אלא לאלתר אני פורע לו בכל שנה עד שאפרעם לו מושלם ושליט יהא עלי פלוני זה בכל דנן הוא וירתוהי בתרוהי לאתפרע ממני פלוני דינרין הללו ממני ומגופי ומגלימא דעל כתפאי ומכל עבדין ואמהן דאנא קני ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקניינא נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מהן דינרי' הללו בחיים ובמות והתרינו ואמרנו לו לפלוני זה חזי כל שעה דאיתפרע לפלוני דנן מידי בפני עדים פרע לו או ע"י אחרים או כתו' על גבי שטר זה לפי שכל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידי פלוני או מתחת ידי יורשיו אחריו בדלא קרוע או בדלא כתו' על גבי שהוא פרוע או אין עלי עדים נאמן פלוני זה ואתה פורע לו בכל חרם ובכל שבועה וקבל עליו אחריות. ואיכא נוסחאי דספרי דכתבי בהו הכי נאמן פלוני זה הוא ויורשיו אחריו לאחוז אותך בכל ב"ד של ישראל ובין בדיני אומות העולם ליפרע ממך דינרין הללו בלא שבועה ובלא טענה ואם את פורע לו זהובים הללו בלא עדים או בלא ע"י אחרים אתה הפסדת עצמך שכבר בך וקיבל עליו פלוני דנן אחריות וחומר שטר זה כחומר כל שטרי הלואות והודאות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם ואמרנא ליה לכל דנן נקני ממך בכל אלו תנאין ודברים דכתיבין לעיל ואמ' הן קנו ממנו וקנינא מיניה מן פלוני דנן לפלוני בר פלוני בכל דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים. והאי דנהגי בקצת נוסחאי למיכתב בהאי שטרא דעל דמי עבד לפרוע ממני ומגופי ומממוני וכותבין נמי נאמן יהא פלוני זה ויורשיו אחריו לאחוז אותך בכל ב"ד וכו'. ולעניות דעתין חזי לן דהאי סברא לאו דוקא, דהאי עבד כיון ששחררו רבו לגמרי בגט חירות בלא שום תנאי ודאי הרי הוא בן חורין והרי הוא כשאר כל ישראל ודאי לבוא בקהל ואין לך אחד מישראל שיש לו שטר על חברו אם אין לו ללוה כלום בעולם מה שיפרע לא מקרקעי ולא מטלטלי אינו יכול לחזור על גופו כי ישראל אין גופו משועבד מכל חוב שבעולם אלא כשירויח או יהיה לו ממון יפרע את חובו ואין גוף ישראל משועבד משום חוב בעולם אלא מפני הגניבה דכתיב ביה ונמכר בגניבתו, ובזמן דהוה עבד עברי נוהג. והאי עבד משוחרר נמי הרי הוא כשאר ישראל כיון שהוא מהול וחייב במצות ולכך מה שכותבין בשטר יפרע מגופו מילתא דלא איפשר הוא ואינו פורע מגופו דמשוחרר לא איפשר לו שיחזור בעבדות לעולם ואפי' היה מוכר עצמו המשוחרר לאחר שנשתחרר בגט חירות כדין עבד עברי אנו נוהגין בו וכמו הגר אם היה מוכר עצמו, ואי אמרת זה האדון על תנאי זה הוא משחרר העבד שאם לא ימצא לו ממון שיחזיר לגופו ויפרע מגופו א"כ אין זה משוחרר ואסור בבת ישראל ואין עושין גט חירות על תנאי זה אבל אם ישחרר אותו אדוניו לגמרי והוא עושה עמו תנאי שיעבוד את רבו וישמשנו כך וכך שנים ההוא מילתא צריכא עיונא ודיינין יודעין ולקמן בענין תנאי עבד מפורש באר היטב.
והשטר הע"א הוא שטר תנאי עבד. ואשכחינן יתיה בנוסחי עתיקי כהאי נוסחא. אנו עדים החתומין למטה כך היה שאמ' לנו פלוני הוו עלי עדים בקנין וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני שהוא אדוני מחמת שרציתי ברצון נפשי וחפץ לבבי על דעתי מיושב בלא שום זכר אונס כלל וקבלתי על עצמי מהיום קבול גמור בלא שום חזרה כלל מעכשו כדי שאעבוד אותו כך וכך שנים בכל מיני עבדות עד שאשלים זו השנים הנזכרים מהיום ועד זמן הנזכר ולעבוד אותו עבדות שלם ולא יהא לי רשות לעכב עליו מלהתהפך בזכותו בכל צרכו בשום פנים בעולם ולאחר זמן הנזכר יסתלק מעלי אדוני סלוק גמור ויזכה פלוני דנן בעבדות זכייה גמורה והא מודינא קדמיכון דאית ליה עבדות כך וכך שניא אילין בהלואה וברשו כחוזק וכחומר כל שטרי הלואות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם באחריות עלי ועל יורשי אחרי כתורה וכהלכה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני דין על כל הנזכר לעיל בקנין שלם וכתבנו וחתמנו ביום פלוני וכו'. ולעניות דעתין מתחזי לן דהדין נוסחא דשטרא ליתה כהוגן ואינה כהוגן והיאך יתגרש זה העבד בהאי עובדא שכת' לו רבו גט חרות מקודם שיעסוק לו העבד זה העבד אין לו לכתו' כלל בשטר כמו שכתו' בזו הנוסחא ותנו לו לפלוני בן פלוני שהוא אדוני שמכיון שנותן לו גט חרות והגיע לידו הרי הוא משחרר גמור וכשאר ישראל הוא חשוב ומותר בבת ישראל והיה לו לכתוב בזו השטר ותנו לו לפלוני בר פלוני דהוה רבי מקדמת דנא ושחררני שחרור גמור כמו שכתו' בידי או היה לו שלא להזכיר שם העבדות כלל. ואם שלא נתן לו גט חרות מקודם אלא שמתנה עמו זה התנאי שישמשנו כך וכך שנים ואחר כך ישחררנו הוה להם לעדים לקנות מן האדון מקודם בשחרורו שישחררנו או לכתו' גט החרות ולהזכיר בו התנאי או לכתו' הגט שלם (ולי) וליתנו לעבד ולכתו' זה התנאי בכתב אחר כך מן העבד לאדון בלשון משוחרר וליתן התנאי לאדון והיפה שבכולו לכתו' הגט ולכתוב תנאי בתוכו דאי אמרת יתן הגט שלם ביד העבד והתנאי ביד האדון דילמא אזיל האי עבד במקום שאין האדון בו בתוך זה הזמן ונסיב בת ישראל והוא אסור בבת ישראל עד שישלים תנאו דילמא מאי[ת] קודם השלמת תנאי זה ונמצא שאינו בן חורין ובניו עבדים. וכתו' נמי בהאי נוסחא טעותא אחרינא לעניות דעתין דקאמ' בה באחריות ועל יורשי אחרי ובתרי ומה ענין אחריות ליורשיו אחריו בזה אם ימות העבד ותו העבד כנעני מנין לו יורשים כלל, ודברים אלו לא הוצרכנו להאריך בהן כי כבר כתבנו בתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל מהאי עניינא בספרנו (ו)השני בהלכות שפחה ונכרית ועבדים ומשם יתברר לך יפה ענין תנאי העבד וכתבנוה נמי הכא להתברר הדבר ולהחזירו לסידורו. מי שרוצה לשחרר עבדו או שפחתו ויתנה עליהן שישמשו אותו ימי חייו היאך יעשה יכתוב לו גט חרות שלם ויכתוב עליה התנאי ומי שיעיד בזה יעיד בזה ויהיה גיטה בידה ותנאי בידו, או יכתו' התנאי בתוכה ויאמ' שחררית ופטרית וכו' על מנת שתשמשני ימי חיי ויתנו בידה שאם תאמר משוחררת אני ואין לך עלי שימוש יאמר לה הוציאי שטר שחרוריך וימצא תנאי בתוכו או יתן לה גט שחרור בפני שנים ויאמ' לה הנה גט שחרוריך ע"מ שתשמשני ימי חיי ואם תשמשו יתקיים שחרורה ואם לא תשמשו יבטל שחרורה או יתננו ע"י שליש ויאמ' לו זה על ידיך לזה העבד אם ישמשני ימי חיי ואי פטר תתנו לו לאחר פטירתי ואם ישמשוני תקרעו ותחזירנו לעבדות אי זה הדרך מאלו הדרכים יהי בו תקנה לאדון והצלה לעבד ילמדנו אדוננו. דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת סתרים שכות' בה זכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאון ז"ל. ואלו עבדא דכתי' ליה מריה גיטא דחרותא מעליא ומקמי דיהביה ניהליה אתנו בהדיה בפני עדים דעד דמאית ההוא גברא מריה הוא דהוי משוחרר אי אמ' ליה לכי מאית מריה הוא דהוי משוחרר אפי' כי מאית מריה נמי לא הוי משוחרר מ"ט דהוי ליה גט לאחר מיתה וקיימ' לן [גיטין ע"ב ע"א] דאין גט לאחר מיתה אבל אמ' ליה מעכשו משוחררת בהנאה דפלחת קמאי כל ימי חיי הוי משוחרר מעכשו לאיחיובי במצות אבל למינסב בת ישראל לא מנסבינן עד דמאית רביה [דילמא] מאית מקמיה רביה ולא איקיים תנאיה נמצא על התנאים שכתבתם בשאלה זו שום השחרור תלוי בתנאי שישמשוהו כל ימי חייו בין כתו' בשטר שחרור ובין כתו' בכתב אחר ובין על פה ובין השחרור מסור לשליש ובין בידי המשוחרר אין למשוחרר תקנה שישא בת ישראל ואין למשוחררת תקנה להנשא לישראל שמא לא יתקיים התנאי ונמצא אסור למפרע אבל אם כותב לו שטר שחרור חתוך בלא תנוי ויכתו' עליו שטר אחר שהשכרתי את עצמי לך כל ימי חייך שני' כל חדש במאכלי ובמשתי ומוסף עליהן כך וכך בכל חדש ונשתעבדתי לך מעכשו בשכירות זו כל ימי חייך ואין לי לבטלה ולא להשביתה וקנו מידו בכך הרי הותר העבד לישא בת ישראל והותרה השפחה להנשא לישראל ונתחייבו באותה שכירות ואם יבואו לחזור בהן בית דין מנדין אותן ונמצא זה כאותה ששנינו [שם מ' ע"ב] עושה אותו בן חורין וכות' שטר על דמיו ואם איתעכבת להם בתקנת העבד לישא בת ישראל בחיי המשחרר אבל בקשתם תקנת המשחרר בלבד הרי הזכרת בשאלה זו ד' מדות הא' שכתבתם יכתו' לה גט חירות שלם ויכתו' עליה התנוי ויהיה גיטה בידה ותנאו בידו כיון שהשחרו' שלם בלא תנוי הרי הוא מה שפירשנו למעלה והוספנו שלא יכתוב העבד עלי לשמשך סתם אלא יכתוב נשכרתי לך מעכשו לשמשך ובזה אין ראוי להכתב אלא אחרי השחרור וכן תקנתי שיכתו' לו שטר שחרור שלם ויאמר לו הרי זה שחרור ע"מ שתכתו' לי עליך שטר מוחזק שתשמשני כל ימי חיי בכך וכך נמצא זה השחרור תלוי בכתיבה ולא בשימוש מאלתר שיכתו' על עצמו נתחתך שחרורו ושימושו משחררו הוא חייב בו ואין השחרור תלוי בו ואין השחרור תלוי בו הרי הוא מותר בבת ישראל ודבר זה אם עידי ואם עדים אחרי הדבר שווה. והמדה השנית אם יכתו' התנוי בתוך גט שחרור נהיגי רבנן דלאו לאורחא לכתוב תנוי בתוך הגט ובגיטין הא תנו רבנן [פ"ד ע"ב] כל התנאין פוסלין בגט דברי ר' וחכמים אומרי' כל שפוסל על פה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב ופליגי בה ר' זירא ורבה דר' זירא סבר מחלוקת שנכת' התנוי לפני התורף [אבל לאחר התורף] דברי הכל כשר ורבה סבר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול. וודאי דלאחר התורף בין לר' זירא ובין לרבה אם נכתב התנוי כשר לר' זירא דברי הכל ולרבה לחכמים שהלכה כמותם אעפ"י דלא ליטעי איניש בתורף ונכתו' לפני התורף לא רגילי רבנן למיכת' תנאה בגיטא ומגמרין דלא למעבד הכי אלא מיהו אם נכתב התנוי בגט לאחר סיומו שלא יתחלף גט כשר הוא כשמתקיים התנוי. והמדה השלישית והרביעית שכתבתם שוות בדין בדבר זה והיפה למשחרר מכולן שיכתו' התנוי בגט לאחר סיומו קודם עדות העדים וכבר ידעתם שלא ישא המשוחרר בת ישראל ולא תנשא המשוחררת לישראל עד שימות המשחרר.
<h2>דף מא.</h2>
והשטר השביעי הוא שטר אפותיקי. והיא כמו משכונה מפורשת והיא אפותיקי סתם אבל אפותיקי מפורש אין דינו כאפותיקי סתם. ולשון אפותיקי הוא פה תהא קאי כלומ' על זו הקרקע תהיה אחריותי, ויש אפותיקי שמפור' בפירוש לא יהא לך פרעון אלא מזו והוא הקרוי אפותיקי מפורש שאינו גובה אלא ממנו. ואמרו רבותי' ז"ל בפ' ארבע אבות נזיקין הן [ב"ק י"א ע"ב] עשה עבדו אפותיקי לאחרים עשה שורו אפותיקי, ואיכא מאן דגריס הפותיקי והדבר אחד. ותנן נמי בגיטין בפרק השולח גט [מ' ע"ב] עבד שעשאו רבו אפותיקי ומכרו לאחר וכו' ואמרינן בגמר' עלה דהא מתניתא [מ"א ע"א] תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים והוא אפותיקי סתם ואם אמ' לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים והוא אפותיקי מפורש. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על(יו) בתי דינין. ירושלמי בפר' אלמנה לכהן גדול [יבמות פ"ז ה"א] העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, רבן שמעון ב"ג אומ' לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא על דעת שתהא מחזרת על בתי דינין הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין. ונשאל נמי הגאון ר' יצחק ז"ל [שו"ת הרי"ף סי' ר"ד] ושאלת לפרש לך בריתא זו. תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרי' ושטפה נהר גובה משאר נכסים אם זו אפותיקי הוא אפותיקי סתם דלא כת' בה לא יהא לך פרעון אלא מזו שהוא חשוב כמשכונא גרידתא ולכך גובה משאר נכסים או יש בינה ובין משכונה הפרש והיכא דאמ' לא יהא לך פרעון אלא מזו ואפי' מבני חורי לא גבי בין ממקרקעי בין ממטלטלי מה הפרש יש בין זו לשדה שנתנה במתנה ואנו רואין מדקדו' לשון הבריתא שאינו רוצה לומר לשון זכוי אלא לשון שעבוד יפרש לנו רבינ' בחסדו פירוש הדבר מרווח וכמו יפרש לנו הא דרבן שמעון בן גמליאל שאמ' בבריתא שאחרי זאת כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. ופי' הירושלמי הנעתק בזה המקום מפר' אלמנה לכהן גדול ואם יש חילוק בין ר"ש ב"ג וחכמים בבריתא ואם דברי הירושלמי באפותיקי סתם [ושטפה נהר גובה משאר נכסים בדלא אמר ליה לא יהיה לך פרעון אלא מזו. תשובה העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה משאר נכסים בדלא א"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אבל] בדאמ' ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים אע"פ ששטפה נהר לא שנא מנכסים משועבדים ולא שנא מנכסים בני חורין. ומה שהקשינו מה [בין] זה אפותיקי לשדה שנתנה במתנה הואיל ושדה שעשה אפותיקי אין עליו אחריות מה הפרש ביניהם וכי מה הצריכנו לעשות הפרש וא"ת שצריך לדבריך הרי שדה שמכרה שלא באחריות אין עליו אחריות ושדה שנתנה במתנה אין עליו אחריות מה הפרש ביניהם. ואם אין אתה צריך לזו השאלה לפי שעל זה התנאי לא תצטרך נמי לשאול בזו שעל תנאי זה נכנס ששניהם שוין לפי שאין בהן אחריות. ומה שאמרת לא יהא לך פרעון אלא מזו אין לך בה אלא שעבוד אינו כן שגוף הקרקע שלו אבל אינו יכול לאכול הפירות עד שיעבור הזמן שהתנו ביניהם, וראיה לדבר שגוף הקרקע שלו ואם היה רוצה הלוה להחליפה לה באחרת לא יוכל להבריחו ומכאן נראה שגוף הקרקע שלו וכדאמרינן התם [ב"מ ט"ו ע"ב] דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלומ' שגובה אותה בעל חוב כולה ויתן דמי המותר ללוקח, מסליק ליה לבעל חוב שפיר (שלא) [אלא] למאן דאמ' אי אית ליה זוזי ללוקח מסליק ליה לבעל חוב לימא ליה אי הוו לי(ה) זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעאי השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי ופרקי' הכא במאי עסקינן דאמ' ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו נתברר מכאן שאין קנויה לו. ומה ששאלת על דברי ר' שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין אינו בלא יהא לך פירעון אלא מזו שאותה לא יאמר בה גובה משאר נכסים אבל דבריו באפותיקי סתם שלדעת של רבן שמעון בן גמליאל אע"פ שהיא סתם לא יוכל הלוקח לומ' לאשה הנחתי לך מקום לגבות ממנו לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין ושתתבע (ליקח) [לוקח] אחר. ודברי הירושלמי נמי אינן בלא יהא לך פרעון אלא מזו אבל הוא באפותיקי סתם שאם מכרה הלוה היא מכורה עד שיבוא זמן בעל חוב ואם לא ינתן ללוה חובו מוציאה מיד הלוקח וזהו שאמ' מכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו וצריך שידע שאם יבוא זמן הבעל חוב ולא ימצא מקום שיפרע ממנו שבעל חוב מוציאה מידו ולכך לא יקנה מידו אלא אם כן יודע שיש ללוה מנין יפרע לבעל חוב. ודברי רבן שמעון בן גמליאל כדבריו הראשונים שהענין אחד, ואפי' מת בעלה של אשה והיה לה קרקע אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. ומה שאמר הוי בשמכרן לשעה אינן קיימין כלומ' שאם לא מכרה אלא לזמן ידוע אבל אם מכרה לגמרי אינה מכורה.
ונוסח שטר אפותיקי זהו טופסו. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין יפין שקולין לבד לבד ומוטבע ממטבע פלוני מפרוטת דינר כך וכך זוזים והם עלי בתורת הלואה וברשו ושויתי ליה ארעא פלונית או בית פלוני(ת) ומצרנהא אפותיקי דליגבו מינה הלין זוזי ותהא ארעא דא או ביתא דא הנזכרות אפותיקי בידו חיזוק (לממוני) [לממונו] וקבלתי על עצמי אני פלוני לפרוע ממון זה הנזכר לפלוני זה לזמן כך וכך בלא שום איחור ועיכוב כלל ואם שמא ח"ו הייתי מעכב מלפרוע לו ממון זה לזמן הנזכר מניתיו אפטרופא מעכשו אגב ארבע אמות קרקע למכור מארעא דא או מביתא דא עד כדי ממונו שלא בשומא ושלא בהתראה ושלא בהכרזה אלא על פיו ורצונו ויש לו להתלות בשלטון ולהשחיד ולהפסיד וליגרם עלי בכל פעם שיוכל עד שיגבה סך זה לאלתר כמו שגובין את המס בין ע"י ישראל בין ע"י אחרים וכל מה שישחיר ויפסיד עלי יצא משלי והקרן שלו קיים וכל זמן ששטר זה שלם בידו כד לא קריע וכד לא כתיב ע"ג שובר יהא נאמן בדיבורו עלי במה שגבה משטר זה ושנשתייר הוא ושילוחו והבא משטר זה מכחו עלי ועל הבא מכחי כשני עדים ברורים וכשרים בלא שום גלגול שבועה וכנוי גזירה וחרם סתם ושמתא ואפי' סתם שלא בפניו ואחריות שטר אפותיקי זה וחומר כל הכתוב בו קבלתי עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל נכסי אגב ארבע אמות קרקע כאחריות וכחומר כל שטרי אפותיקאות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם כהוגן וכתיקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני זה לפלוני זה על כל הכתו' לעיל בקנין שלם במנא דכשר למיקניה ביה, ומה שהיה בפנינו אנו עדים במדינה פלונית וביום פלוני בכך וכך לחדש בשנת פלונית למניינא (דרגילי) [דרגילנא] למימני ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתנ[נ]ו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ומיניהו מאן דכתבי הכי בין באפותיקי בין בכל שטרי משכונות בין בשטר הלואה וקנינא מפלוני זה לפלוני זה על כל הכתוב למעלה ועל התראה זו והתרינו לפלוני זה אנו עדים והודענוהו כח הנאמנות ואמרנו לו דע שכבר (האמנתי) [האמנתו] על עצמך וכל פריעה שתפרע לו שלא בפני עדים אינה פריעה אלא אל תפרע[נ]ו לו כלום אלא בפני עדים וסבר וקיבל וכתבנו וחתמנו וכו' ונאמנות זו שמפרש אותו כך מי שנהגו לכתוב וקנינו ממנו אנו על נאמנות זו הנזכרת בפירוש אין להם עדים לכתוב ולחתום הנאמנות בכל אלו הלשונות עד שיהו נמלכים בלוה וכבר פירשנו זה לעיל. ומיניהו שכותבין בשטרות ומאריכין בכמה עניינים בענייני השופרי דשטרי ולא הוצרכנו להאריך בהם כי הכל לפי חכמת הסופרים ומיהו כתבנו במקום אחר ומשם יתלמד לשאר השטרות, ותן לחכם ויחכם עוד. וצריכים הסופרים והעדים להיות זריזין במה שהן צריכין לימלך במלוה ובלוה ובמוכר ובקונה שיהיו נמלכין בהן בעת הקנין או קודם חתימת השטר והאפותיקי מפורש כותבין בו בפירוש לא יהא לך פירעון אלא מזה.
והשטר המ"ב הוא שטר משכנתא. והיא משכנתא סתם שאינה לא אפותיקי ולא קיום שהוא שטר חוב לבדו אלא היא משכנתא סתם כגון מלוה ממנו מעות ומשכן (לך) [לו] שדהו בהם לזמן קצוב ואמ' לו אם אתן לך עד יום פלוני אם לאו תרד בשדה פלונית ותאכל פירותיו בנכיתא או כגון שמשכנו שדהו מעכשיו ואמ' לו אם לפירותיו מאלתר בנכיתא עד שאפרע לך שלך, ושטר משכונא זו היא בהתראה ובנאמנות ובלבד שישאלו העדים הנאמנות בעת הקנין ללוה ואם שאלוהו מועיל אותו הנאמנות לגבות מן היתומים בלא שבועה כמו שפירשנו לעיל בכמה מקומות עיקרן של דברים אלו.
וזהו נוסח שטר משכונא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין טבין ותקלין ממטבע פלוני ומשכנתי לו בהם כל אותו שדה שיש לי במקום פלוני כמו שהוא מסויים במצרניו ואלו הן המצרנין מצד אחד שדה פלוני ופלוני, מצד שני שדה פלוני ופלוני, מצד שלישי שדה פלוני ופלוני, מצד רביעי שדה פלוני ופלוני, וכל מה שיש תוך מצרנין הללו הכל משכנתי לו לפלוני זה בדינרין אלו הכתובים למעלה עם כל עמל ושבח ששם בעפר ובאדמה מתהום תהומיא ועד רום שמיא ביציאה וביאה וקבלתי עלי לפרוע לו לפלוני זה הממון הכתו' לעיל כך וכך ואם לא אפרענו לו לזמן הזה הכתובין לעיל מיד יהא רשאי לירד במשכונה זו שמשכנתי לו ולאכול פירותיו בנכיתת כך וכך בשניה ומעכשיו ילך פלוני זה ויזכה ויחזיק ויקנה במשכונה זו ויהא רשאי לעבוד ולנטוע ולחרוש ולזרוע ולהוציא אריס ולהכניס אריס ולאכול פירות משכונה זו בכל שנה ושנה בכך וכך נכיתא עד שאפרע לו את שלו ואם לא אפרע את שלו לזמן הכתוב לעיל יהא רשאי לעשות ממשכונה זו כל חפצת נפשו אם ירצה להחזיקה לעצמו ולאכול פירותיה בנכיתא הנזכרת ואם ירצה להוריד קורות ותקראות ורעפים ולסתור כותלים ואבנים ומניתי אותו אפטרופוס מעכשיו למכור הכל על פי עצמו שלא על פי בית דין ויהא נאמן בדבורו ואם ירצה נמי למכור גוף הקרקע יעשה מן הכל חפצת נפשו בנאמנות גמורה בלא רשותי ובלא רשות בית דין ואדם בעולם ומעכשיו סלקתי עצמי ורשותי ורשות הבאים מכחי סלוק גמור לעולם ולא נשתייר לי במשכונה זו שום חלק ותפיסה וזכות בעולם לא לי ולא ליורשי אחרי עד שאפדה אותה אני או הבאים מכחי ממנו ומן הבאים מכחו ולא נשתייר לי אצלו מדמי משכונה זו כלום כי הכל קבלתי ממנו משלם וכל זמן ששטר משכונה זו יוצא מתחת יד פלוני הוא והבאים מכחו כשני עדים ברורים בלא חרם ובלא שבועה בלא הדרת ראש שכך קנינו ממנו אנו עדים מפלוני זה בפירוש על נאמנות זו. והודענוהו לפלוני זה הוי יודע שאם אתה פורע לו ממון זה בעדים פרע לו שאם לא תפרענו בפני שני עדים כשרים אין לך מועיל פירעון כלום עד שתקבל השטר מידו ואפי' אתה פורעו בפני שני עדים אם עשית לו נאמנות אין מועיל העדות כלום אלא כל זמן שתפרענו קבל מידו השטר. ויש שכותבין הכי והתרינו בו אנו עדים והודענוהו כח הנאמנות ואמרנו לו לפלו' זה דע שכבר האמנתו על עצמך וכל פריע שתפרע שלא בפני עדים אינה פריעה אלא אל תפרע לו כלום אלא בפני עדים וסבר וקביל וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן ובת וכו' עד וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעליו ומעל הבאין מכחו כל עורר וטוען בעולם ולהעמיד משכונה זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו העמדה גמורה בלא שום פסידא בעולם וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון וכו' וכל מודעי ומודעי וכו' ואחריות וחומר שטר משכונא זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וכחומר כל שטרי משכונות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וכו' והכל שריר וקיים.
<h2>דף נב.</h2>
והשטר השלישי הוא אפטרופסותא דיתמי. והוא על שני עניינים כגון אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פעמים שכותב עליו בצוואתו ופעמים שאין כותב אבל אפטרופוס שמינוהו בית דין כותבין עליו בית דין שטר אפטרופסות והוא שנו בפר' הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר פירותיהן אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מינוהו בית דין לא ישבע, אבא שאול אומ' חילוף הדברים וכו'. וכבר פירשנו זה לעיל בסוף הלכות הנשבעין ונוטלין בענין הנשבעין על טענת שמא. תנו רבנן אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ומוכרין בהמה ועבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושין להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר (שאין) [שיש] לו קצבה לאתויי שופר ולוקחין ספר תורה תפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגלה, ואין פוסקין עליהן צדקה ואין מפדין עליהן את השבויין וכל דבר (שיש) [שאין] לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים ואין אפטרופין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות בנכסי יתומים ואין האפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה מאי טעמא דילמא מישתדפי. ואין אפטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין שדות וכו', והאי מתניתא בסיעתא דשמיא אנו עתידי' לפרשה בהלכות דין האפטרופין לקמן. וגרסינן נמי בפר' איזהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמ' ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכא עבדינן להו אמ' ליה מותבינן להו בבי דינא ויהבי להו זוזא אמ' ליה והא קא כליא קרנא אמ' ליה ומר היכי עביד אמ' ליה מבדקינן גברא דאית ליה דהבא ונקטינן מיניה ויהבינן ליה ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהבא פריכא אין אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו גביה ואתי מרי דפקדון ויהיב סימנא ושקיל ליה, אמ' רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח ניכלו זוזי דיתמי, אלא אמ' רב אשי מבדקינן גברא דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאוריתא ולא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד.
וזהו טופס השטר. אנו בית דין חתומי מטה הוזקקנו לעיין ביתמי פלוני הנפטר דאיתפטר לבית עלמא וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וחפש[נו] לו אחר כל עזבונו ומצאנו לו כך וכך עבדים כך וכך זוזים כך וכך קרקעות כך וכך מאני ביתא וכסותא (והניא) [והניח] יתומים קטנים פלוני ופלוני ואם יש עליו חוב כתובת אשה או יש לו חובות אצל בני אדם כותבין הכל באותו שטר וכיון שהניח יתומים אלו קטנים ולא היו בקיאין בעסקי משא ומתן וראינו שהם צריכין לאוקומי להו אפטרופא דאזיל ודאין בהדי בעלי דינייהו או למיזבן מאי דלא איפשר להו מן זביני ובדקנו בגברי וחפשנו אחר אדם נאמן ובקי וכדאמור רבנן שהוא ראוי למנותו אפטרופוס על היתומים ומצאנו פלוני זה בן פלוני דגברא זריזא הוא וידע לאפוכי בזכותיהו וגברא מהימנא הוא ופייסנוהו בכך ומנינו אותו עליהם אפטרופוס ומסרנו בידו כל הנכסים לעשות בהן מה שראוי לו כדין כל אפטרופין בקיאין ונאמנין ולא יהא כח בשום כל אדם בעולם למחות בידו מה שיעשה בנכסים לצורך היתומים מיום זה והלאה וכל מה שיעשה לצרכן עשוי עד שיגדלו היתומים ויהיו בעסקי משאות ומתנות ויקבלו מידו את שלהן ועד שיגדלו לא יהיה כח בידם ולא ביד הבאים מכחם לסלק אפטרופוס זה מאפטרפסותו כי אם ברשות בית דין לפי שאדם הגון וכשר הוא וראוי למנות אפטרופוס וגם ייפינו את כח אפטרופוס זה שלא יהא כח ביד היתומים לעולם להשביעו שום שבועה קלה וחמורה ולא להחרימו אפי' חרם סתם ואפי' הדרת הראש בשביל אפטרופסות זה שכך ייפינו את כחו לפי שלא ליכנס באפטרפסות זו כי אם על תנאי ושטר אפטרפסות זה שריר וקיים בריר וחזק ככל שטרי אפטרופסות שרירין וקיימין דנהגין בישראל העשויין כתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ומה שראינו וידענו מן הנכסים מסרנו הכל לפלוני זה האפטרופוס ביום פלוני לחדש פלוני בשנת פלוני בכך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא ביה למימני במתא פלוני' והכל שריר וקיים. ומוסרין זה הכתב ביד אותו האפטרופוס כדי שיהא כח בידו למכור ולהתעסק בכל צרכי היתומים, ויש נמי מי שכותבין שטר אחר בהאי לישנא אות באות תיבה בתיבה שיעמוד ביד נאמן אחד או ביד בית דין וכל מה דאיפשר לעיוני בדיתמי טפי עדיף. ויש לך שטר אפטרופסות אחר שאינו מעסקי משאות ומתנות אלא כגון הקהל שבוררין להם אדם שימנו עליהם לראש וכותבין לו שטר אפטרופסות ולעניות דעתין האי מילתא לית לה קצבה שאם ימנו עליהם הקהל בית דין או רב לההוא ודאי כותבין שטר שבועה או שטר קנסות כפום מאי דבעי ההוא רישא או ההוא דיינא דממנין עליהון וחתמין לתחת כל מובחרין שבאותו קהל וראוי לגדור או להחמיר בדבר זה הרבה וכל העובר בתקנה ראוי לנדותו ולהחרימו וכל הפורץ גדר ישכנו נחש.
ומצאנו בקצת נוסחי עתיקי בשטרי השטרות דכת' בהו להאי לישנא שטר אפיטרופסות. אנו זקנים וראשי הקהל דממתא פלונית החתומים למטה כך היה שברוב עונינו שחונו ונתמעטנו ונתדלדלנו עד אשר נשארנו מעט מהרבה כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה ונשארנו בני קהלנו בלא ראש ובלא נשיא ובלא אב בית דין ולא מנהיג עד אשר נעשו כצאן אשר אין להם רועה וקצת בני קהלנו הולכים בלא כסות וקצתן אומרין נבלות הפה וקצתן מתערבין עם הגוים ואוכלין פיתן ונעשו כהם ואין ביניהם הפרש אלא על שם היהדות לבדה, וכיון שראינו כן קצה רוחינו ונקטה עלינו ונתחברנו עם כל בני קהלינו ונשאנו ונתננו וראינו שדבר זה גנאי הוא לנו ולבני קהלנו והסכמנו במעמד כל בני קהלינו ופייסנו מקטון ועד גדול ממראנא פלוני ופלוני חבר עירנו לפי שהוא חכם ונבון וירא שמים ואמיד בממון ושונא בצע ונתמנה לנו המקום יחזיק לו טובה ובקשנו ממנו להדרכינו בדרך ישרה ולהורותינו תורת אלהינו ית' שמו לעד ויתרומם זכרו לנצח וכדי לשפוט עלינו מה שיראוהו מן השמים ולכוף לנו בני אדם שאומרין נבלות הפה ולהלקותם ולנדותם והמתערבים עם הגוים כדי להדריכם בדרך ישרה ולהסירם מעיקולם ולהורותם אולי ירחם המקום עלינו ויכפר אשמותינו בשמעינו תוכחותינו והסכמנו במעמד כל בני קהלינו וקבלנו על עצמינו ועל דורותינו בקבלה ובשבועות ובנדרים קבול גמור שלא יהא רשות לנו ולבנינו עד עולם לזוז מתוכחותיו והוראותיו ומילוליו וכל בר ישראל מבני קהלינו שיצא מדבריו או יעבור על מצותיו יהא בחזקת נדוי ובניו ממזרים פתו פת כותי ויינו יין נסך לא יקבר בקברי ישראל ויצאו בניו מבית הספר ולא יומל לו בן ומי שיעבור מדבריו וישנה את הדרך ויעקש את הישרה יהא בחרם יהושע בן נון ובקללת אלישע בן שפט ובשמתא דרב יהודה בר יחזקאל [עי' קידושין ע' ע"א], וכל המעמיד מבני קהלינו מאשר ישנו פה ואשר איננו פה היום מלכא דעלמא הוא יברך יתיה ויזכה יתיה וכו', ומה שהסכימה דעתינו עם דעת כל בני קהלינו לכתוב ולחתום ביום פלוני שנת כך וכך כתבנו וחתמנו וכו', וזה שכתבנו האי שטרא דתקנתא הכא לא שזה מקומה כי בכתב המינוי הוא מקומה אלא כתבנוהו כאן לפי שנמצא בנוסחא עתיקה בכלל השטרות.
השטר העשרים היא שטר פסק דין. ולשון פסק דין זה נוהג על כל שטרי מעשה בית דין שידונו בין שני בעלי דינין או בשטר כתובה שיגבו לאשה או במזונותיה או במכירתה לצורך מזונות ובזמן שדנין ב"ד בין שני בעלי דינין ותבע האחד מבית דין לכתוב לו פסק דין במה שדנו לו צריכין הם לעשות וכותבין בו כל הענין והיאך היו הדברים והטענות בפניהם והיאך היה הפסק דין ביניהם ולכך היא נקראת שטר פסק דין ושטר זה נוהג על כל הדברים שיזדמן לב"ד ולכך לא יכלנו לפרש שורש הדבר אלא לפי מה שיזדמן לפני ב"ד וידונו להם שיפסקו הדין עליהם אותו הטופס הוא שכותבין בשטר פסק דין. ויש לך נמי פסק דין אחר(י) שכותבין שאינו על דרך זה אלא כגון שביקש מן בית דין או שנתחייב בפניהם כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני וכדגרסינן התם במס' סנהדרין בסוף פר' שלישי [ל"א ע"ב] איתמר נמי אמ' רב סיפרא שנים שנתעצמו בדין אחד אומ' נדון כאן ואחד אומ' נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואם אמ' להם כתבו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו וכו'. ונוסח שטרי פסק דין הרי אנו כותבין קצתן מיהו אין לעמוד על בירור(י)ן שמכמה פנים מתחלף נוסח השטר לפי מה שיזדמן להם הדין. אנו בית דין החתומים למטה כך היה שהוזקקנו על עסק פלוני ופלוני דקריבא קדמנא לדינא וטען פלוני על פלוני כך וכך ושאלנו לפלוני ולפלוני ואהדר כך וכך ולפום מאי דחזינו מגו טענתיהו או על פום סהדי אי איכא סהדי בההוא דינא או לפום הודאתן ומתוך טענותיהן וראיותיהן ועדות העדים פסקנו הדין עליהן כפום מאי דאחזו לנא מן שמיא ונזדכה פלוני מתוך דבריהם ונתחייב פלוני חבירו לתת לו כך וכך זוזים מאותן שתבעו בפנינו כגון ראובן תבע לשמעון ואמ' דלית ליה עליה מהלין מאה זוזי דתתבעיתי בהון קדמיכון אלא חמישים זוז ולכך חייבנו מן הדין לשמעון זה לפרוע הלין חמישים זוז שהודה בהן לראובן ועל השאר חייבנוהו שבועה על התורה ואם כפר שמעון בכל ואמ' שאין לו לראובן עלי כלום ואיכא סהדי במקצת כותבין הכי. ושאלנו לשמעון מאי אמרת בהלין מאה זוזי דתבע יתך ראובן בהון ואמ' דלית לי גבאי מידי ואפי' חד זוזא ואמינא ליה לראובן אית לך סהדי עליה ואמ' אין ומדאתו פלו' ופלו' תרי סהדי כשרי ואסהידו על שמעון דנן באנפוהי דאית ליה עליה חמשין ופסקנא דינא על שמעון דמשלם לראובן חמשין זוזין דאסהידו בהון סהדי ומשתבע אשארא בגזרתא או שבועה דאוריתא ואי ליכא אלא שבועת היסת כותבי' הכל מפורש בההוא פסק דינא וכן כל מאי (דאי תפסק) [דאיתפסק] בפסק דינא קמייהו כותבין הכל, ואי הוו קרקע או ביתו דמשוו בחזקת ראובן ומפקין יתיה מחזקת שמעון כותבין הכל כפום מאי דאיתפסק קדמיהון.
אנו בית דין החתומים למטה כך היה שבאת לפנינו פלונית בת פלוני לבי דינא אלמנתו של פלוני ובניה או בנותיה פלו' ופלו' עמה ופלוניתא דא האלמנה הוציאה לפנינו שטר כתובתה מחזיק כך וכך וזמן הכתובה מיום פלו' ונתקיימה אותה שטר כתובה בפנינו בעדים ברורים החתומים בה וקיומיהון מתוכן דחתימת גופייהו היא. ותבעה ליתומים בפנינו ואמרנו לה לפלונית דא יש ליך מנכסי בעליך כלום ואמרה לא נותר לי ממנו כלום ולא התפיסני מעולם לא (צדדי) [צררי] ולא שום דבר אלא מה שאני מראה בפניכם מבגדי מלבושי שאני מתכסה בהן וכל נכסי בעלי בין מקרקעי בין מטלטלי הרי הם בידי היתומים או בידי אפוטרופוס שלהם ואנו ב"ד חקרנו אחר עזבון פלו' בעלה הנפטר ואחר דבריה ואע"פ שראינו דבריה נכוחים על הכל חייבנוה שבועה האלמנה כתיקון חכמים שלא החביאה ושלא הבריחה ושלא גזלה ולא גנבה ושלא כסתה מנכסי פלוני בעלה שום דבר וגם לא אתפסה בעלה (צדדי) [צררי] ואנו ב"ד קבלנו שבועה ממנה בפני היתומים והגבהינוה כתובתה מנכסים ומקרקעות אלו על מנהג מקומינו ומיום זה ואילך אין לה בנכסי היתומים לא מזונות ולא שום תביעות בעולם וגם מיום זה ואילך לא יהא כח ורשות בידי היתומים ולא בידי הבאים מכחם להשביעה שום שבועה לא מחמת כתובה ולא מחמת שאר נכסי עזבון בעלה ואם לא קבלו השבועה ונתפשרו בה עם היתומים כותבין הכי וכשבאת לפנינו פלוניתא זו לישבע עמדו בפנינו היתומים ומחלו לה אותה שבועה שחייבנוה והמחילה שמחלו לה ברצון נפשם שלא בשום אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה וקנו מן היתומים עדים בקנין גמור על מחילה זו בפנינו שלא יהא להם רשות ליתומים ולא לבאין מכחם לעולם לטעון ולערער על אותה שבועה שמחלו לה בפנינו בקנין גמור ושמנו לה אנו בית דין בכתובתה במה שנתפשרנו עמה כך וכך בתים או כך וכך מטלטלין או כך וכך זהובי' שנתפשרנו עמה ופרענוה השלמת כתובתה כמין שנתפשרנו עמה בקנין גמור ולא נותר לה לגבות מכל כתובתה משוה פרוטה ולמעלה ולא משוה פרוטה ולמטה כי במה שנתננו לה מבתים אלו או ממטלטלי' אלו הנזכרין קנינו ממנה עדים בקנין גמור בפנינו שנתקבלה כל כתובתה ומחלה אותה וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם ויערער עליה או על הבא מכחה שומא ששמנו לה וממחילת שבועה זו שמחלו לה היתומים יהיו דברי המערער בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו שום ממש לפי שבפנינו אנו בית דין נעשה מעשה זו בקנין וכדת וכראוי ונפסק פסק דין ואנו החזקנוה בכל מה ששמנו לה ובמחילת השבועה שנעשית בפנינו וקרענו הכתובה קרע בית דין. ומה שהיה בפנינו כתבנו וחתמנו ביד פלונית זו להיות בידה לראיה ולזכות ומה שהיה בפנינו ביום פלו' לירח פלוני שנת פלונית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית וכתבנו וחתמנו ונתתנו בידה והכל שריר וקיים.
אנו בית דין או קהל החתומים למטה כך היה מעשה שבא לפלוני בר' פלוני אפטרופוסות בידו שריר ומקויים בידו בעדים ברורים החתומים בו והתחיל לטעון ולקבול ולהתרעם על פלוני בר פלוני והוציא עליו שטר חוב של פלוני ממאה זהובים וזמננו לפלוני ואמרנו לו ראה מה קובל עלינו פלוני בר פלוני אפטרופוס של פלוני מיד אמ' לנו הרי דבר שלו (מקויי"ם) מזומן יעשה לי חיזוק ואפרע אותו מיד הוציא זהובים ופרעו בפנינו וקיבל שטר החוב ופרעו וכך אמ' לנו פלוני זה אפוטרופוס של פלוני הוו עלי עדים וקנו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שפרעני מאה זהובים של פלוני כמו שהרשני וגביתי אותן ממנו ולא נשתייר עליו משוה פרוטה ולמעלה וקרעתי לו זה שטר חוב ומהיום אין לי ולא לפלוני עליו לא דין ולא מאמר ולא שבועה ולא גזירה ולא חרם ולא שום טענה בעולם וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי או ארמאי דיקום ויהגה וישתעי דינא בהדין פלוני מחמת מאה דינרין של פלו' שפרעני בין בכתב עברי רומי יוני וישמעאלי ופרסי בין בעל פה יהיו דבריהם וכתביהם בטלין ומבוטלין ושובתין וחשובין כחספא דלית ליה מששא לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות וכל מודעי וכו'. וכך אמ' לנו פלוני זה אפטרופוס של פלו' אחריות שטר שובר זה ופסקא זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כחומר כל שוברין ושטרי פסקות ופשרות ותקנות שתקנו חכמים כהוגן וכשורה דנהיגי בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנו עדים בפנינו מן פלוני זה אפטרופוס של פלוני לפלוני בר פלוני בכל דכתי' ומפורש לעיל במנא דכשר למקנא ביה. ומה שהיה בפנינו אנו בית דין כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה [ביום פלוני] לירח פלו' שנת פלונית להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים.
והשטר המ"ג הוא שטר (ניגידא) [ניגירא]. והיא האמור למעלה בתלמוד ואי כתב (גיטירא) [ניטירא] קלא אית למילתא ורבואתא קא כתיב הכי ואי כתב (גיטירא) [ניטירא] (ואי) [והוא] לשון שמירה כלומ' שעושין שטר ביניהם שישמרו זה את זה מלהחזיק על חבירו וזהו שטר ניגרא בזמן שקנו ראובן ושמעון קרקע בשותפות והוא משותף ביניהם ואוכל ראובן פירות אותו קרקע ראשונה שנה אחת ושמעון שנה אחרת אין בכך כלום ואין יכולין להחזיק זה על זה, אבל אם אוכל אותה ראובן שלש שנים זה אחר זה ואחר כך אוכל אותה שמעון שלש שנים אחרים כנגד אותן השלש שנים הראשונים בהא ודאי איכא חששא לחזקה שלא יאמר אחד מהם שלי הוא שהחזקתי בה וכגון זה צריכין לעשות ביניהן שטר ניגוריא שלא יחזיקו זה על זה אבל בזמן שאכלה ראובן שנה ושמעון שנה אין בכך כלום וכדגרסינן בפר' חזקת הבתים בתחלתו [ב"ב כ"ט ע"ב] רמי בר חמא ור' עוקבא בר חמא זבון אמתא תרוייהו מר אישתמש בה ראשונה ושלישית וחמישית, ומר אישתמש בה שנייה ורביעית וששית נפק ערעור עלייהו אתו לקמיה דרבא אמ' להו מאי טעמא עבדיתא הכי ביניכו כי היכי דלא תחזקו להדדי לעלמא נמי לא הוי חזקה [והני] מילי דלא כתוב איטרא, ואית דגרסי נטרא אבל כתוב נטרא קלא אית ליה.
וזה נוסח שטר ניגירא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני הוו עלינו עדים בקנין שלם וקנו מכל אחד ואחד ממנו לחבירו להיות ביד חבירו מכל אחד ואחד ממנו לזכות מחמת אותו שדה פלוני שקנינו בין שנינו ועכשיו נתרצינו שכל אחד ואחד ממנו יאכל הפירות שנה אחת ואם יזדמן לו שיאכל כל אחד ממנו הפירות שלש שנים או יותר שיאכל חברו כמו כן ולא יהא כח ורשות לכל אחד ממנו לומ' לחברו באוכלו הקרקע לבדו שלש שנים או יותר שהחזיק על חברו כי לעולם אין לאחד ממנו חזקה על חברו בשדה זו שכך קנינו אנו עדים מכל אחד ואחד מהם לחבירו בקנין שלם ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל ומה שהיה בפנינו אנו עדים ביום פלוני בשנת פלונית למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד כל אחד ואחד מהם להיות בידו וביד הבא מכחו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. וכותבין שני שטרות בהאי נוסחא ונותנין האחד לראובן והשני לשמעון כדי שיהא ביד כל אחד ואחד מהם שטר על חבירו. ואתה מוצא נמי שטר ניגירא זה על ענין אחר כגון בית דין שמינו אפטרופוס על נכסי יתומים שכותבין לו שטר אפטרופסות על יתומים כדי שיהא רשאי לעשות באותו שטר אפטרופסותו לישא וליתן בממון של יתומים ולעשות בהם כל חפצת נפשו לצורך הנאת היתומים וכמו שכתבנו הנוסחא לעיל בשטר אפטרופסות' ליתמי וכדי שלא יכבוש זה השטר האפטרופא ויאמר היום או מחר כל אלו הנכסים שלי הם כותבין עליו שטר שימוש שהוא שטר ניגירא וכותבין בו כי לא נכנסו אלו הנכסים ברשותו אלא מפני שהוא ממונה בהן אפטרופא ומזכירין סך הנכסים והקרקעות וכותבין עליו זה השטר כדי שלא יוכל להחזיק בנכסי'. ולשון ניגרא שכתבו רבואתא בהאי שטרא וקראו אותה כך לא הוברר לנו למה קראו שם זו שטר ניגרא אלא שמצינו שקראוה ניגראן בנוסחי עתיקי דרבוואתא.
והשטר השמונה וחמישים הוא שטר שמוש. והוא שטר (שנות בין) [שכותבין] בית דין במה שדנו ובמה שעשו ש[י]היה מונח אותו שטר השמוש ביד נאמן ואתה מוצא שטר שימוש זה על דרכים הרבה כפי מה שיצטרך לבית דין לעשותו עושין אותו. האחד מהן בשטרא דמירכסא יצטרך לבית דין לעשות כתב שימוש שיתנו ביד הלוה קודם שיכתבו השטר המחודש הנאבד שנותנין ביד המלוה והוא כמו שפירשנו לעיל בענין שטר י"ח שהוא שטרא דמירכסא. ויש לך שטר אחד שכותבין בית דין על האפטרופוס בסך עזבון הנפטר ומניחי' אותו אצל נאמן. ויש לך נמי שטר שימוש אחר שכותבין בית דין על מי שנפטר והניח אלמנה או בעל חוב ולא נמצא לו יורש וקיימא לן שאין אחד מישראל שאין לו גואלים חוץ מן הגר וזה שנפטר ודאי יש לו יורשים ואפי' בסוף העולם וכיון דהכי הוא משביעין את האלמנה או את הבעל חוב ומגבין להם את חובו ומה שנשתייר מן הנכסים לאחר פריעתן מניחין אותו בית דין אצל נאמן וכותבין (וכותבין) שטר שימוש בסך הממון שביד הנאמן וחותמין בו בית דין ומניחין אותו שטר שימוש ביד נאמן אחד עד שיבוא לו היורש ואם לא יבוא יהא מונח עד שיבוא אליהו ויודיע מי הוא היורש. וכן נמי אם ישבו בית דין והוצרך להם לעיין ולאחר הדבר בין מפני טירוף השעה בין מפני עיון הדין לעיין בדבר כותבין שטר שימוש על כך ולפי שהוא שטר שימוש נוהג על דרכים הרבה כפי מה שיזדמן לבית דין דבר לכתו' בו לכך לא כתבנו נוסח שטר שימוש מפני שהוא מתהפך לכמה לשונות לפי הצורך. ואם הוא שטר השימוש עיונא דדייניא כותבין הכי אנחנא דייני דחתימין לתחת כך הוא דאתא קדמנא פלוני בר פלוני לדינא וטען הדין פלוני התובע דאית ליה בידא דפלוני הנתבע כך וכך או ארעא פלונית ובגו הלין מיליא אתא שליטא ואנסיה לפלוני או אחדתתיה אשתא. ואם הוא עידן תפלה כותבין הכי ובתר כן מטא עידן קרית שמע או תפלה ופסקנא ואשתמיט הדין פלוני הנתבע ואזל באורחא, או אי איצטריך דינא לעיונא כותבין הכי ואחרניה לפסק דינא עד דמעיין ביה וכתבנא הלין מילי דאשתמישו בהון קדמנא ואחיתנא בבי דינא למיהוי לזכו ולראיה. ומאי דהוה קדמנא ביום פלוני לירח פלוני דהוא כך וכך לשנת פלונית כתיבנא וחתימנא ואחיתנא דינא.
<h2>דף סב:</h2>
והשטר הס"ז הוא שטר שליח לקבל גט. ועל זו שנינו בגיטין בפר' האומר [התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר. האשה שאמרה] התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמ' הבעל אי איפשר שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר, רשב"ג אומ' אף האומר' תטול לי גיטי אם רצה לא יחזיר. ומסקי' בגמר' [מתני' ס"ג ע"ב] טול לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואפי' הן הראשונים והן האחרונים (אין) [או] אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחר מצטרף עמהן. איתמר בעל אומ' לפיקדון ושליש אומ' לגירושין רב הונא אמ' בעל נאמן הוא רב חסדא אמ' שליש נאמן דהא המניה ואותיב ר' אבא לרב הונא מיהא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם ופריק שאני ממון דאיתיהיב למחילה. ואקשינן והתניא וכן לגיטין ופריק גיטי ממון והלכתא כרב הונא. קיבל למה לי אמ' רבא הא מני ר' אלעזר היא דאמ' עידי מסירה כרתי [קרע] למה לי אמר רב יהודה אמ' רב בשעת השמד שנו.
וזהו נוסח שטר שליח לקבל גט. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שמנתה בפנינו פלוניתא בת פלוניתא בקנין גמור אגב ארבע אמות קרקע את פלוני בן פלוני להיות שלוחה לקבל לה גיטה מיד פלוני בעלה או ארוסה וכן אמרה לו בפנינו ובקנין גמור הואי לי שליח לקבל לי גיטי מיד בעלי והרשתה בפנינו בקנין גמור הרשאה גמורה לפלוני זה לידו כהגעתו לידה ועשייתו כעשייתה ומשעה שיטול זה פלוני הגט מיד בעלה תהא מגורשת הימנו גירושין גמורין כאלו היא קבלה בעצמה הגט בידה מיד בעלה ואם לא יוכל עוד שלוחי זה ליכנס ולא לילך למקום שבעלי שם יהא לו רשות שירשה שליח אחר ושני ושלישי עד כמה שלוחים לקבל לו הגט או ליד שלוחו עד שיבא הגט לידו מכל מקום שהוא לפי ששמתי ידו בכל מה שיעשה (בידי) [כידי] ואמירתו כאמירתי ושליחותו כשליחותי וכל מה שיעשה בכל עשוי ומקובל עלי בלי לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן אמרת ליה פלוניתא דא לפלוני דנן זיל ודון ושב וקבל לי גיטי מיד בעלי וקנינא מפלוניתא דא לפלוני דנן המורשה על כל הכתוב למעלה קנין שלם במנא דכשר למקניא ביה ביום פלוני לחדש פלוני משנת כך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא ביה במתא פלונית ומה שהיה על ידינו מעסק זה כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני המורשה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם הרשתה זאת האשה לזה השליח נמי לתבוע קנסה מיד הארוס אם מגרשה או הכתובה מיד בעלה אם מגרשה כותבין נמי וכוללין תורף הדברי' בכלל זו השטר על פי מה שהן ענין הדברים אם רצו בשטר אחר בפני עצמו שלא יכללו דברי הממון עם שאר הרשאת קבלת גט ואם (ה)רצו לכלול בכלל שטר הרשאות קבלת הגט אין בכך כלום ולא הוצרכנו להאריך ולפרש בדברים כאלו כי עושין העדים והסופר כפי מה שנמסר בפניהם.
<h2>דף סד.</h2>
והשטר הס"ה הוא שטר שלישות. ולשון שלישות הוא מלשון משולש כגון שני בני אדם שחולקין בדבר והשליש מכריע וכן כל שנים שיש להם עסק ומשלישין אותו העסק ביד השליש להיות שליש עליהם ונאמן והוא מלשון שכת' בקרא ושלישים על כולו. גרסינן בקידושין בפר' עשרה יוחסין [תוספתא ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומ' כך וזה אומ' כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם. ואתה מוצא נמי שלישות כגון ראובן שמשלש ממון ביד שמעון לתתו לחתנו או לבתו או לאדם אחר עושה לו שטר שלישות עליו, וכן נמי שמשליש ראובן ביד שמעון לקנות בו שום דבר ועושה לו בו שטר. וכן נמי ראובן ושמעון שמשלישין ממון ביד לוי שיעשה להן מן הממון שום דבר וכל מה שיעשה בין שניהם ממנו יהא עשוי. וזהו נוסח שטר שלישות. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלבב שלם ובנפש חפצה ואשליטית ואשלישית עליה כך וכך זוזי כך וכך מאני דליתן יתהון לפלוני בר פלוני או דליזבון ליה בהון ארעא ויהא נאמן בשלישות זה בכל מה שיעשה עלי ועל הדין פלניא דאנא מפקד ליה למתנינון בידיה ולא יהא בי כח ולא בההוא פלוני המקבל לתבוע בכל מאי שיעשה משלישות זה ושטר שלישות ונאמנות זה מקויים כראוי ובריא וחזק כדרך כל שטרי שלישותא ואשלטותא והימנות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני בר פלוני לפלוני בר פלוני בכל דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא. ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים. ועל דרך שהוא שטר שלישות כותבין אותה ואם הוא הממון בין שנים שמשלישין אותה לשליש לקנות בהן כלום כותבין הכי שאמרו לנו פלוני ופלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו שלא באונס כלל והשלשנו ביד פלוני בן פלוני כך וכך ממון והשלשנוהו לעשות בהן לנו דבר פלוני וכל מה שיעשה לנו בו מקובל עלינו כי האמננוהו בסחורה זו להיות נאמן בקנייתה ובהוצאותיה וכו' ועל דרך שהוא שטר שלישות בין מאחד בין משנים כותבין אותה ולא הוצרכנו להאריך בזה כי דברים פשוטים הם.
<h2>דף סו.</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
והשטר השנים וששים הוא שטר מתנת שכיב מרע. והיא מתחלקת לדרכים הרבה כי אין העדים כותבין אלא מה שצוה להם הנותן או שקנו מידו ואין זה מקומו להאריך כאן כי בסייעת' דשמיא אנו עתידין לפרשו בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה [מיהו] להחזיר הסדר במקומו בענין השטרות כתבינן הכא קצת והוא מה ששנינו בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"ב] שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי טעמא דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתב כלל לכולהו נכסיה לאחריני אבל אי שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שייריה הילכך מתנתו קיימת. [שם קמ"ח ע"ב] אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחריני רואין אם (במחלק) [כמחלק] פי' שנתן לזה ולזה בבת אחת שלא נמלך בין לזה ולזה ולא שתק בין נתינה לנתינה מת קנו כולן שהרי לא חזר עמד חוזר בכולן שהרי הוא כש"מ שכת' נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אבל אם זה השכיב מרע הוא כנמלך כמי שנתן לזה ושותק ואח"כ נמלך ונתן לשני וכן לשלישי וכן לכולן מת קנו כולן ואפי' האחרון שהרי לא חזר בו עמד אינו חוזר (אבל בראשון) [אלא באחרון] כי בראשונים שייר מקרקעותיו מה שנתן לאחרון. ומקשינן ודילמא לכולם גמור בלבו לתת להם ולהקנותם כאחד וזה שנראה שנמלך לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין. ותרצינן (בתמיהא) [סתמיה] דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמ' רב חמא באומר כל נכסי אלו, מר בר רב אשי אמ' במוחזק, והלכתא כהני פירוקי. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא, פי' כגון שאין לו אלא שלש שדות והוא שכיב מרע ונתנן כולן לראובן ואח"כ אמ' השדה האחת תהיה לשמעון והשתים שהן נתונות לראובן כבר לא הזכירן בשעת חזרה בשדה האחת שנתן לשמעון מיהו כאלו חזר גם בשתי שדות הנותרות או לא, ובעיין אלו אינה אלא היכא שמת דהיכא דעמד לא צריך מילתא דמתנה בלא שיור היות לראשון וכו' והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה, ומשכחת לה לרישא בין בשמת בין בשעמד והא דקני מיניה וסופא לא משכחת לה אלא כשעמד דאי בשמת שני קנה ראשון לא קנה דהא הדר ביה מקמא הילכך לא משכחת לה אלא בשעמד והא דקנו מיניה. אמ' רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו [ור'] (ו)יוחנן בן ברוקא היא, ויהגה בהן ויראה בהן [ויעמוד בהן] וישען בהן אלו (השני) [הארבע] לשונות עלו בתיקו, אי קני אי לא קני, וכת' גאון דלא קנה. ירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ו] ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו החולי.
[שם קמ"ט ע"ב] פיס' קרקע כל(ל) שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא כדי פרנסתו וליתה לדרב יהודה (מדרבה) [מדרבא] אמ' רב נחמן [ק"נ ע"ב] דאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת דשמעת מיניה דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ושכיב מרע היא הא דאמ' רב יהודה דתנן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא וכו' ולאו דוקא נמי קרקע אלא אפי' מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, והשתא נמי דתקינו רבנן בתראי למגבא מטלטלי אפילו לכתובת אשה הוי שיור. [קנ"א ע"א] אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו (ליכי) לנכסה לרב זוטרא בריה אמ' דבעינא אינסובי לרב זביד לסוף אינסיב' ואיגרש' אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמ' משום אינסובי הוא והא אינסיבא. אמ' ליה (ל)רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי (ואמרי) [אמריתו] מילי מוליאתא אפי' למאן דאמ' מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתיה הכא הא גליא דעתיה. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסי באורתא לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא ומתה [אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמי בנכסי] אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן [אוקמי בנכסי, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן] אמ' ליה מאי טעמא אוקמיה לרב עוקבא בר חמא בנכסיה אי משום דהדרא בה(א) הא שכיבא אמ' ליה הכי אמ' שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו אימר דאמ' שמואל לעצמו לאחר מי אמ' אמ' ליה בפירוש אמ' שמואל בין לעצמו בין לאחר. אימיה דרב עמרם הוה ליה מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתא אחוהי לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך אמ' ליה דברי שכיב [מרע] ככתיבין וכמסירין דמי. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה (עיסקא) [פיסקא] בפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקני מינ(י)ה כי קיימא הדרא בה אתא לקמיה דרב נחמן שלח ליה לא אתא [אמר] מאי אייתי הא שיירי' וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמ' להו לסהדי [היכי] הוה מעשה אמרו ליה [אמרה הכי] ווי דקא מיתה הא איתתא אמ' להו א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר. גרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה, ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. [קנ"א ע"ב] איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמ' רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו [דלא קנו מיניה, לא] דקנו מיניה אי הכי אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמ' ליה הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. הא דאמ' שמואל [קנ"ב ע"א] שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא (דלא) [ד]עמד הא [לא] עמד קני ואוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמ' רב חסדא דכתי' לה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא(ז) [ו]אי לא קני דכיון דכתי' בה קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. [קנ"ב ע"ב] פשיטא כת' לזה וכת' לזה היינו דכי אתא רב דימי אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. כתב וזיכה לזה וכת' וזיכה לזה מאי אמ' רב ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה, רב אמ' ראשון קנה הרי הוא כמתנת בריא, ושמואל אמ' שני קנה הרי הוא כמתנת שכיב מרע והלכתא כשמואל. בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתני אמ' ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכת' וזכה וקנו מידו מהו (אמ') [שלח] להו אין לאחר קנין כלום ולא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. [קנ"ג ע"א] ההיא דכתבה לכולהו נכסה וקנו מידו אתא לקמיה דרב הונא אמ' לה מאי אעביד ליך דלא אקנית כדאקנו אינשי הא קא מפרשי רבנן דעל ידי זיכוי וקנין הות ומשום הכי לא מצי למהדר בה. ההוא דהוה כתו' בה בחיים ובמות רב אמ' הרי היא כמתנת שכיב מרע דמיכת' בה במות לאחר מיתה הוא והאי דכתי' בחיים סימנא לחיים ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא מדכתי' בה מחיים הוא ובמות כמאן דאמ' מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ואמ' (רבה) [רבא] ואי כתבה מחיים קני. אמ' אמימר לית הלכתא כרבא אמ' ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודה קמ"ל.
וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי תדע דמתנת שכיב מרע במצוה מחמת מיתה יש בה ארבעה דרכים כשעמד ויש בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון ניתן במקצת ומחמת מיתה ובקנין שלא הקנין כלום להיכא שעמד כי ההיא עובדא דאחתיה דרב דימי שהיה בקנין ובשיור ואסיקנא דלא קנה. הדרך השני הניתן במקצת ומחמת מיתה ובלא קנין דודאי וברור שאם עמד חוזר דיש לומ' בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. הדרך השלישי נותן כל נכסיו ובקנין מצוה מחמת מיתה דיכול לחזור דהשתא היכא שהוא בשיור ובקנין יכול לחזור כל שכן היכא שאינו בשיור שהקנין לא יועיל וחוזר. הדרך הרביעי נותן כל נכסיו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין דכל שכן שאם עמד שיכול לחזור דהשתא בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. והיכא שמת אתה מוצא בו נמי ארבעה דרכים. הדרך הראשון מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בלא קנין ומת קנה הכל המקבל מתנה וכמו שאמרנו לעיל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית. הדרך השני מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בקנין ומת דודאי שקנה מקבל המתנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. הדרך השלישי מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו בלא קנין ומת שקנה מקבל המתנה דכיון שמחמת מיתה הוא גמר ומקנה מאחר שמת דעד כאן אין אנו אומרין במי שכת' כל נכסיו לאחרים שאם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בזמן שעמד אבל אם מת קנה. הדרך הרביעי מצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו ובקנין ומת דודאי שקנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. נמצאו כל המדות הללו שיש בו שוות ואתה מוצאם בכלל אחד כי האי גוונא מתנת שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה בין במקצת בין בכל הנכסים בין בקנין בין שלא בקנין אם עמד חוזר בכולו ואם מת קנה מקבל מתנה וחזר בו שפירשנו בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור ובין שתהיה החזרה לאחר שעמד ובין שתהיה החזרה הוא בתוך החולי ולא שנא לעצמו ולא שנא לאחרים יכול לחזור וכשם שאלו עמד חוזר כשהוא בתוך החולי נמי חוזר והלכה בכל הני דרכים שפירשנו. ובמתנת שכיב מרע שאינו מצוה מחמת מיתה אתה מוצא נמי ארבעה דרכים בשעמד וארבעה דרכים בשמת. הדרך הראשון שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה וקנו מידו אם עמד אינו חוזר שהיא היא כמתנת בריא. הדרך השני שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה ולא קנו אם עמד חוזר שהרי העמיד רב נחמן משנתנו שאנו אומרין בה שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת בשקנו מידו ועוד דעד כאן לא קאמ' שכיב מרע שאם עמד אינו אלא בקנין אבל בלא קנין לא. הדרך השלישי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובקנין ועמד שהרי הוא חוזר וכמו שהעמדנו משנתנו לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואע"ג דקנו מידו, ובדרך זה מחלוק' דרב ושמואל בארכבא אתרי רכשי דרב סבר אם עמד אינו חוזר לפי שיש שם קנין ושמואל סבר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר. הדרך הרביעי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובלא קנין ועמד דודאי שאם עמד חוזר דהשתא בקנין חוזר כ"ש בלא קנין. נמצאו ארבעה דרכים הללו (הראשונות) [הראשון] בלבד הוא דאמ' בה שאם עמד אינו חוזר (והשליש) [והשלוש] כולן שוות שאם עמד חוזר. ואתה מוצא בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. הדרך השני מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לא קנה מקבל המתנה מאחר שפסקנו דבעי קנין ואע"ג דמית. הדרך הג' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת זו היא נמי שחלקו בה רב ושמואל וקבענו הלכה כשמואל ודרך זו יש בה שני עניינים הראשון אם לא היה במיפה את כחו לא קנה ואפי' שמת הנותן. והענין השני אם היה במיפה את כחו קנה הכל המקבל. הדרך הד' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לפי הדקדוק שדקדקנו למעלה קנה מקבל המתנה. ופי' רבי' שמואל בן חפני גאון ז"ל דכל המזכיר שם מיתה בשעת המתנה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כגון שמזכיר ואומ' מפחד אני מן המיתה או שאמ' מפחד אני שמא תבא עלי המיתה פתאום כדגרסינן [גיטין ע"ב ע"ב] הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת רואין אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט. וגרסינן לבתר הכי גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ורב נחמן [ב"ב קנ"א ע"ב] שאמ' לסהדי היכי הוה אמרה ליה ואמ' ווי דקא מתה ההיא איתתא ואמ' אם כן מצוה מחמת מיתה הוא ומצוה ומצוה מחמת מיתה חוזר. ועוד פסק ואמ' דהיכא שניתק מחולי לחולי ולא היה בריאות בין שני החולאי' ומת מן החולי השני נתקיימה המתנה דאמ' שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וכמו כן היה שיוצא להרג ושנתן מה שנתן הרי זה דינו כדין מצוה מחמת מיתה כדגרסינן [גיטין ס"ה ע"ב] גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק אמ' ארבע מאה זוזי מחמרא דנהר פניא. אמ' רב זירא אי דרא ר' אבינא לסלתיה ואזל לגביה רב הונא בריה ואמ' גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד נמי חוזר, ומה גיטו אע"ג דלא אמ' תנו אף מתנתו כיון דאמ' תנו אע"ג דלא קנו מיניה. מתקיף לה ר' אבא ואימ' מה מתנתו ישנה לאחר מיתה אף גט לאחר מיתה, אלא רב אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב מרע במקצת היא ושכיב מרע במקצת בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין אלא ר' אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמ' דמי חמרא לא [קאמר מחמרא קאמר] ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו, ואם יש על המשיב (לשאור) [לשאול], והא גרסינן [שם ע"ג ע"א] דרבא ורבינא לא סבירא להו הא דרב הונא לענין הגט קאמ' דיש לומ' גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה מסבר סבירא להו.
ונוסח מתנת שכיב מרע לפי שהוא מתחלק לדרכים הרבה על דעת הנותן אם רצה לעשות בקנין או בלא קנין או בשיור או בלא שיור או במצוה מחמת מיתה ועל כל הדרכים שפירשנו לעיל לפי' לא כתבנו נוסח המתנה מבואר כשאר כל הנוסחאות. ויש שכותבין הכי. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו אצל פלוני בן פלוני ומצינו אותו חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ודבריו ומילוליו בפיו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהן בשוק ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה ואמ' לנו היו עלי עדים שנתתי לפלוני בר פלוני כך וכך או כל הנמצא לי בעולם מקרקעי ומטלטלי בלב שלם ובנפש חפצה ושיירתי לשאר יורשי ארבעה זוזים וסלקתי ידי יורשי סילוק גמור בארבעה זוזים ששיירתי להם והשאר הכל הוא לפלוני זה במתנה גמורה ולא יהא רשות לא ליורשי ולא לשום אדם בעולם לערער עליו בכלום ומתנה זו מתנה גמורה חתוכה וחלוטאתא שרירא וקיימא כדת וכהלכה גלויה ומפורסמת כדרך כל שטרי מתנות שכיב מרע ברורות וחזקות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, והוברר לנו אנו עדים כי מתוך חולי זה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומה שצוה אותנו פלוני זה שכיב מרע כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא כמו ששמענו מפיו וצוה אותנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ויש נמי שכותבין שטר זה מבריא המהלך על רגליו אם הוא בעת סכנה או מזכיר שם המיתה בשעת המתנה כמו שפירשנו לעיל. וזה השיור שכתו' בהאי נוסחא דלעיל מד' זוזים ליורשים הכי מצאנו בנוסחא עתיקא מיהו לעניות דעתין לא חזי לן הכי ואין לשיור זה בזה המקום עיקר, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרש האי מילתא בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה פי' מבואר באי זה מקום הנז' השיור שצריך לו או באי זה מקום אין צריך. ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל אם היתה צוואת שכיב מרע מחמת מיתה בשני עדים והעיד על עצמו העד האחד בקנין ולא נכתב בצוואה וקנינא מוסיף על מתנתא דא כדי שיהא מיפה את כחו צוואה בטלה היא משום שהעיד העד בקנין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה או לא. תשובה אותה צוואה נכונה היא ואינה בטלה משום שאין סתם קנין לכתיבה עומד ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא כשהיה הקנין בפני שנים, אבל אם היה בפני אחד אינו עומד לכתיבה ולא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ותו נשאל שכיב מרע שאמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו ולא היתה העדות בקנין נחשוב כאילו הוא בקנין וניחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר או לא. תשובה אם אמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו זהו ודאי שאומרין בו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמ' להם אף כתבו וחתמו ותנו הרי הוא כמיפה את כחו. ותו צריך שיאמר שכיב מרע מהיום ולאחר מיתה כמו שצריך במתנת בריא או לא. תשובה אם מתנת שכיב מרע מחמת מיתה היא צריכה מהיום ולאחר מיתה, ותו זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא דוקא אבל מטלטלי לא או דילמא אפילו אמ' מטלטלי ואם המטלטלין הוי שיור האשה שנתנה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע ולא שיירה הימנה כלום נחשוב מה שנשאר אצלה מחוב כתובתה על בעלה שיור ואם עמדה אינה חוזרת, או דילמא כיון שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים לא הוי שיור. תשובה. זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שיור קרקע כל שהוא לאו קרקע דוקא אלא אפי' מטלטלי הוי שיור כאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ובכלן שכיב מרע ובכולהו הוי שיור לבד מכתובת אשה מקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, ומה ששאלת אם נתנה האשה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע וכו' שאלה זו אינה צריכה שכל מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר בין שייר בין לא שייר אע"ג דקנו מיניה.
<h2>דף עב:</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
והשטר השנים וששים הוא שטר מתנת שכיב מרע. והיא מתחלקת לדרכים הרבה כי אין העדים כותבין אלא מה שצוה להם הנותן או שקנו מידו ואין זה מקומו להאריך כאן כי בסייעת' דשמיא אנו עתידין לפרשו בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה [מיהו] להחזיר הסדר במקומו בענין השטרות כתבינן הכא קצת והוא מה ששנינו בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"ב] שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי טעמא דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתב כלל לכולהו נכסיה לאחריני אבל אי שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שייריה הילכך מתנתו קיימת. [שם קמ"ח ע"ב] אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחריני רואין אם (במחלק) [כמחלק] פי' שנתן לזה ולזה בבת אחת שלא נמלך בין לזה ולזה ולא שתק בין נתינה לנתינה מת קנו כולן שהרי לא חזר עמד חוזר בכולן שהרי הוא כש"מ שכת' נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אבל אם זה השכיב מרע הוא כנמלך כמי שנתן לזה ושותק ואח"כ נמלך ונתן לשני וכן לשלישי וכן לכולן מת קנו כולן ואפי' האחרון שהרי לא חזר בו עמד אינו חוזר (אבל בראשון) [אלא באחרון] כי בראשונים שייר מקרקעותיו מה שנתן לאחרון. ומקשינן ודילמא לכולם גמור בלבו לתת להם ולהקנותם כאחד וזה שנראה שנמלך לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין. ותרצינן (בתמיהא) [סתמיה] דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמ' רב חמא באומר כל נכסי אלו, מר בר רב אשי אמ' במוחזק, והלכתא כהני פירוקי. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא, פי' כגון שאין לו אלא שלש שדות והוא שכיב מרע ונתנן כולן לראובן ואח"כ אמ' השדה האחת תהיה לשמעון והשתים שהן נתונות לראובן כבר לא הזכירן בשעת חזרה בשדה האחת שנתן לשמעון מיהו כאלו חזר גם בשתי שדות הנותרות או לא, ובעיין אלו אינה אלא היכא שמת דהיכא דעמד לא צריך מילתא דמתנה בלא שיור היות לראשון וכו' והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה, ומשכחת לה לרישא בין בשמת בין בשעמד והא דקני מיניה וסופא לא משכחת לה אלא כשעמד דאי בשמת שני קנה ראשון לא קנה דהא הדר ביה מקמא הילכך לא משכחת לה אלא בשעמד והא דקנו מיניה. אמ' רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו [ור'] (ו)יוחנן בן ברוקא היא, ויהגה בהן ויראה בהן [ויעמוד בהן] וישען בהן אלו (השני) [הארבע] לשונות עלו בתיקו, אי קני אי לא קני, וכת' גאון דלא קנה. ירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ו] ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו החולי.
[שם קמ"ט ע"ב] פיס' קרקע כל(ל) שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא כדי פרנסתו וליתה לדרב יהודה (מדרבה) [מדרבא] אמ' רב נחמן [ק"נ ע"ב] דאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת דשמעת מיניה דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ושכיב מרע היא הא דאמ' רב יהודה דתנן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא וכו' ולאו דוקא נמי קרקע אלא אפי' מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, והשתא נמי דתקינו רבנן בתראי למגבא מטלטלי אפילו לכתובת אשה הוי שיור. [קנ"א ע"א] אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו (ליכי) לנכסה לרב זוטרא בריה אמ' דבעינא אינסובי לרב זביד לסוף אינסיב' ואיגרש' אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמ' משום אינסובי הוא והא אינסיבא. אמ' ליה (ל)רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי (ואמרי) [אמריתו] מילי מוליאתא אפי' למאן דאמ' מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתיה הכא הא גליא דעתיה. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסי באורתא לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא ומתה [אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמי בנכסי] אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן [אוקמי בנכסי, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן] אמ' ליה מאי טעמא אוקמיה לרב עוקבא בר חמא בנכסיה אי משום דהדרא בה(א) הא שכיבא אמ' ליה הכי אמ' שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו אימר דאמ' שמואל לעצמו לאחר מי אמ' אמ' ליה בפירוש אמ' שמואל בין לעצמו בין לאחר. אימיה דרב עמרם הוה ליה מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתא אחוהי לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך אמ' ליה דברי שכיב [מרע] ככתיבין וכמסירין דמי. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה (עיסקא) [פיסקא] בפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקני מינ(י)ה כי קיימא הדרא בה אתא לקמיה דרב נחמן שלח ליה לא אתא [אמר] מאי אייתי הא שיירי' וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמ' להו לסהדי [היכי] הוה מעשה אמרו ליה [אמרה הכי] ווי דקא מיתה הא איתתא אמ' להו א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר. גרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה, ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. [קנ"א ע"ב] איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמ' רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו [דלא קנו מיניה, לא] דקנו מיניה אי הכי אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמ' ליה הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. הא דאמ' שמואל [קנ"ב ע"א] שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא (דלא) [ד]עמד הא [לא] עמד קני ואוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמ' רב חסדא דכתי' לה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא(ז) [ו]אי לא קני דכיון דכתי' בה קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. [קנ"ב ע"ב] פשיטא כת' לזה וכת' לזה היינו דכי אתא רב דימי אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. כתב וזיכה לזה וכת' וזיכה לזה מאי אמ' רב ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה, רב אמ' ראשון קנה הרי הוא כמתנת בריא, ושמואל אמ' שני קנה הרי הוא כמתנת שכיב מרע והלכתא כשמואל. בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתני אמ' ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכת' וזכה וקנו מידו מהו (אמ') [שלח] להו אין לאחר קנין כלום ולא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. [קנ"ג ע"א] ההיא דכתבה לכולהו נכסה וקנו מידו אתא לקמיה דרב הונא אמ' לה מאי אעביד ליך דלא אקנית כדאקנו אינשי הא קא מפרשי רבנן דעל ידי זיכוי וקנין הות ומשום הכי לא מצי למהדר בה. ההוא דהוה כתו' בה בחיים ובמות רב אמ' הרי היא כמתנת שכיב מרע דמיכת' בה במות לאחר מיתה הוא והאי דכתי' בחיים סימנא לחיים ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא מדכתי' בה מחיים הוא ובמות כמאן דאמ' מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ואמ' (רבה) [רבא] ואי כתבה מחיים קני. אמ' אמימר לית הלכתא כרבא אמ' ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודה קמ"ל.
וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי תדע דמתנת שכיב מרע במצוה מחמת מיתה יש בה ארבעה דרכים כשעמד ויש בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון ניתן במקצת ומחמת מיתה ובקנין שלא הקנין כלום להיכא שעמד כי ההיא עובדא דאחתיה דרב דימי שהיה בקנין ובשיור ואסיקנא דלא קנה. הדרך השני הניתן במקצת ומחמת מיתה ובלא קנין דודאי וברור שאם עמד חוזר דיש לומ' בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. הדרך השלישי נותן כל נכסיו ובקנין מצוה מחמת מיתה דיכול לחזור דהשתא היכא שהוא בשיור ובקנין יכול לחזור כל שכן היכא שאינו בשיור שהקנין לא יועיל וחוזר. הדרך הרביעי נותן כל נכסיו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין דכל שכן שאם עמד שיכול לחזור דהשתא בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. והיכא שמת אתה מוצא בו נמי ארבעה דרכים. הדרך הראשון מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בלא קנין ומת קנה הכל המקבל מתנה וכמו שאמרנו לעיל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית. הדרך השני מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בקנין ומת דודאי שקנה מקבל המתנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. הדרך השלישי מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו בלא קנין ומת שקנה מקבל המתנה דכיון שמחמת מיתה הוא גמר ומקנה מאחר שמת דעד כאן אין אנו אומרין במי שכת' כל נכסיו לאחרים שאם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בזמן שעמד אבל אם מת קנה. הדרך הרביעי מצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו ובקנין ומת דודאי שקנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. נמצאו כל המדות הללו שיש בו שוות ואתה מוצאם בכלל אחד כי האי גוונא מתנת שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה בין במקצת בין בכל הנכסים בין בקנין בין שלא בקנין אם עמד חוזר בכולו ואם מת קנה מקבל מתנה וחזר בו שפירשנו בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור ובין שתהיה החזרה לאחר שעמד ובין שתהיה החזרה הוא בתוך החולי ולא שנא לעצמו ולא שנא לאחרים יכול לחזור וכשם שאלו עמד חוזר כשהוא בתוך החולי נמי חוזר והלכה בכל הני דרכים שפירשנו. ובמתנת שכיב מרע שאינו מצוה מחמת מיתה אתה מוצא נמי ארבעה דרכים בשעמד וארבעה דרכים בשמת. הדרך הראשון שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה וקנו מידו אם עמד אינו חוזר שהיא היא כמתנת בריא. הדרך השני שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה ולא קנו אם עמד חוזר שהרי העמיד רב נחמן משנתנו שאנו אומרין בה שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת בשקנו מידו ועוד דעד כאן לא קאמ' שכיב מרע שאם עמד אינו אלא בקנין אבל בלא קנין לא. הדרך השלישי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובקנין ועמד שהרי הוא חוזר וכמו שהעמדנו משנתנו לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואע"ג דקנו מידו, ובדרך זה מחלוק' דרב ושמואל בארכבא אתרי רכשי דרב סבר אם עמד אינו חוזר לפי שיש שם קנין ושמואל סבר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר. הדרך הרביעי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובלא קנין ועמד דודאי שאם עמד חוזר דהשתא בקנין חוזר כ"ש בלא קנין. נמצאו ארבעה דרכים הללו (הראשונות) [הראשון] בלבד הוא דאמ' בה שאם עמד אינו חוזר (והשליש) [והשלוש] כולן שוות שאם עמד חוזר. ואתה מוצא בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. הדרך השני מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לא קנה מקבל המתנה מאחר שפסקנו דבעי קנין ואע"ג דמית. הדרך הג' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת זו היא נמי שחלקו בה רב ושמואל וקבענו הלכה כשמואל ודרך זו יש בה שני עניינים הראשון אם לא היה במיפה את כחו לא קנה ואפי' שמת הנותן. והענין השני אם היה במיפה את כחו קנה הכל המקבל. הדרך הד' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לפי הדקדוק שדקדקנו למעלה קנה מקבל המתנה. ופי' רבי' שמואל בן חפני גאון ז"ל דכל המזכיר שם מיתה בשעת המתנה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כגון שמזכיר ואומ' מפחד אני מן המיתה או שאמ' מפחד אני שמא תבא עלי המיתה פתאום כדגרסינן [גיטין ע"ב ע"ב] הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת רואין אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט. וגרסינן לבתר הכי גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ורב נחמן [ב"ב קנ"א ע"ב] שאמ' לסהדי היכי הוה אמרה ליה ואמ' ווי דקא מתה ההיא איתתא ואמ' אם כן מצוה מחמת מיתה הוא ומצוה ומצוה מחמת מיתה חוזר. ועוד פסק ואמ' דהיכא שניתק מחולי לחולי ולא היה בריאות בין שני החולאי' ומת מן החולי השני נתקיימה המתנה דאמ' שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וכמו כן היה שיוצא להרג ושנתן מה שנתן הרי זה דינו כדין מצוה מחמת מיתה כדגרסינן [גיטין ס"ה ע"ב] גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק אמ' ארבע מאה זוזי מחמרא דנהר פניא. אמ' רב זירא אי דרא ר' אבינא לסלתיה ואזל לגביה רב הונא בריה ואמ' גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד נמי חוזר, ומה גיטו אע"ג דלא אמ' תנו אף מתנתו כיון דאמ' תנו אע"ג דלא קנו מיניה. מתקיף לה ר' אבא ואימ' מה מתנתו ישנה לאחר מיתה אף גט לאחר מיתה, אלא רב אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב מרע במקצת היא ושכיב מרע במקצת בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין אלא ר' אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמ' דמי חמרא לא [קאמר מחמרא קאמר] ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו, ואם יש על המשיב (לשאור) [לשאול], והא גרסינן [שם ע"ג ע"א] דרבא ורבינא לא סבירא להו הא דרב הונא לענין הגט קאמ' דיש לומ' גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה מסבר סבירא להו.
ונוסח מתנת שכיב מרע לפי שהוא מתחלק לדרכים הרבה על דעת הנותן אם רצה לעשות בקנין או בלא קנין או בשיור או בלא שיור או במצוה מחמת מיתה ועל כל הדרכים שפירשנו לעיל לפי' לא כתבנו נוסח המתנה מבואר כשאר כל הנוסחאות. ויש שכותבין הכי. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו אצל פלוני בן פלוני ומצינו אותו חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ודבריו ומילוליו בפיו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהן בשוק ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה ואמ' לנו היו עלי עדים שנתתי לפלוני בר פלוני כך וכך או כל הנמצא לי בעולם מקרקעי ומטלטלי בלב שלם ובנפש חפצה ושיירתי לשאר יורשי ארבעה זוזים וסלקתי ידי יורשי סילוק גמור בארבעה זוזים ששיירתי להם והשאר הכל הוא לפלוני זה במתנה גמורה ולא יהא רשות לא ליורשי ולא לשום אדם בעולם לערער עליו בכלום ומתנה זו מתנה גמורה חתוכה וחלוטאתא שרירא וקיימא כדת וכהלכה גלויה ומפורסמת כדרך כל שטרי מתנות שכיב מרע ברורות וחזקות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, והוברר לנו אנו עדים כי מתוך חולי זה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומה שצוה אותנו פלוני זה שכיב מרע כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא כמו ששמענו מפיו וצוה אותנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ויש נמי שכותבין שטר זה מבריא המהלך על רגליו אם הוא בעת סכנה או מזכיר שם המיתה בשעת המתנה כמו שפירשנו לעיל. וזה השיור שכתו' בהאי נוסחא דלעיל מד' זוזים ליורשים הכי מצאנו בנוסחא עתיקא מיהו לעניות דעתין לא חזי לן הכי ואין לשיור זה בזה המקום עיקר, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרש האי מילתא בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה פי' מבואר באי זה מקום הנז' השיור שצריך לו או באי זה מקום אין צריך. ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל אם היתה צוואת שכיב מרע מחמת מיתה בשני עדים והעיד על עצמו העד האחד בקנין ולא נכתב בצוואה וקנינא מוסיף על מתנתא דא כדי שיהא מיפה את כחו צוואה בטלה היא משום שהעיד העד בקנין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה או לא. תשובה אותה צוואה נכונה היא ואינה בטלה משום שאין סתם קנין לכתיבה עומד ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא כשהיה הקנין בפני שנים, אבל אם היה בפני אחד אינו עומד לכתיבה ולא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ותו נשאל שכיב מרע שאמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו ולא היתה העדות בקנין נחשוב כאילו הוא בקנין וניחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר או לא. תשובה אם אמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו זהו ודאי שאומרין בו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמ' להם אף כתבו וחתמו ותנו הרי הוא כמיפה את כחו. ותו צריך שיאמר שכיב מרע מהיום ולאחר מיתה כמו שצריך במתנת בריא או לא. תשובה אם מתנת שכיב מרע מחמת מיתה היא צריכה מהיום ולאחר מיתה, ותו זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא דוקא אבל מטלטלי לא או דילמא אפילו אמ' מטלטלי ואם המטלטלין הוי שיור האשה שנתנה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע ולא שיירה הימנה כלום נחשוב מה שנשאר אצלה מחוב כתובתה על בעלה שיור ואם עמדה אינה חוזרת, או דילמא כיון שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים לא הוי שיור. תשובה. זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שיור קרקע כל שהוא לאו קרקע דוקא אלא אפי' מטלטלי הוי שיור כאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ובכלן שכיב מרע ובכולהו הוי שיור לבד מכתובת אשה מקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, ומה ששאלת אם נתנה האשה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע וכו' שאלה זו אינה צריכה שכל מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר בין שייר בין לא שייר אע"ג דקנו מיניה.
<h2>דף עה.</h2>
והשטר הע' הוא שטר תנאי. והוא כגון תנאי שאדם מתנה לחבירו במעכשיו או בעל מנת כגון אם הוא בדבר שבא לעולם ובדבר שאינו גוזמא ובדבר שהוא היתירא הרי הוא קיים ולא בעינן כל הני דקדוקי דתנאי אלא בגיטין וקידושין דאסורין אבל בתנאי דממונא לא, אבל כל דבר שיש בו איסורא או שיש בו גוזמא הרי הוא כאסמכתא ולא קניא ומגוזמא שדומה לאסמכתא הוא כגון מה שאמרנו בפר' המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה א"ל אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי אובר תילתא אמרי נהרדעי בעי למיתב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, רבא אמ' אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ורבא (אמ') מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא קאמ' מילתא יתירתא (אלא) [הכא] גוזמא בעלמא, ופרישו רבוואתא דאע"ג דאמ' רבא אסמכתא היא ולא קניא לא אמרינן אלא בההוא שיעורא יתירתא דהוה ליה גוזמא ולא קני אבל שיעור מאי דאובר בשוה יהיב וכפי ה(ו)א מילתא לא אמרי' אסמכתא וכבר פירשנו זה מבואר בענין שטר ס' והוא שטר שתלא ושוכר ומקבל וחוכר ולא הארכנו כאן בענין התנאין לפרש כל הענין ומה יתחייב מהן באם מעכשיו לפי שאין זה מקומו והרי אנו עתידין לפרשו בסייעתא דשמיא בהלכות התנאין ואסמכתא ומשליש שטרותיו. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל על אלו התנאין שהן בגיטין כגון תנאי כפול והן קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי ומה שאמ' על מנת או מעכשיו צריך לאלו התנאין או לא. תשובת דין אלו התנאין, הרי הוא מפורש בפר' מי שאחזו קורדיקוס [גיטין ע"ה ע"א] והכין פירש שם תנאי כפול והוא תנאי כגון שאומ' אם תעשה כך אתן לך כך וכך ואם לא תעשה איני נותן לך כלום זהו תנאי כפול והוא תנאי קודם למעשה, ומעשה קודם לתנאי הוא אתן לך כך וכך אם תעשה כך, ותנאי בדבר אחר הוא כגון תנאי בני גד ובני ראובן שהתנו אם יעברו והמעשה ונתתם להם ותנאי ומעשה בדבר אחד כגון הרי זה גיטיך והנייר שלי התנאי והמעשה בגט עצמו והן קודם ללאו הוא אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ואלו התנאין כולן אינן צריכין אלא בגיטין וקידושין שהן אסור אבל ע"מ נוהג בין באיסור' בין בממונא שכל האומר ע"מ כאומ' מעכשיו דמי [קידושין ח' ע"א] ואין צריכין עמו לכל התנאין הללו.
וזהו נוסח שטר תנאי. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה מחמת אותו משא ומתן שיש ביני לבינו מדבר פלוני שהתניתי עמו מעכשיו שיוציא לעצמו מן האמצע כך וכך דינרין ואם חס ושלום ערערתי עליו בכלום ערעור או שום טענה בעולם או שלא היה עולה שום ריוח כדי שיטול ממנו זה הסך או שלא מספיק הקרן שבינינו ליטול ממנו זה הסך הקניתי לו מעכשו אגב ארבע אמות קרקע כל מה שיש לי אצל פלוני או כל מה שיש לי שיזכה בו מעכשיו כדי שיטול ממנו זה הסך הנזכר אם לא היה יכול ליטול מזה השיתוף שבינינו וזה התנאי שעשיתי ושהתניתי עמו תנאי גמור תנאי מעכשיו תנאי כפול תנאי מקובל תנאי בפני עצמו כתנאי בני גד ובני ראובן הן קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי ולא יהא לי רשות לערער עליו בתנאי זה כלום ערעור מהיום ולעולם לפי שכבר עמדתי על חומר תנאי זה ודקדוקו ורציתי בו וסברית וקבלית קבלה גמורה ורצוי גמור ואחריות וחומר תנאי זה קבילית עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי תנאין דנהיגין בישראל שתקנו חכמים אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני בר פלוני זה בקנין שלם בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' עד שריר וקיים. ועל אי זה ענין שיהיה התנאי כותבי' אותו פעמי' שהוא כות' הריני נותן לך מעכשיו שדה פלוני או ממון פלוני ע"מ שתעשה כך וכך. ומה שכתו' בהאי נוסחא דלעיל הכין כתו' בנוסחי עתיקי והוא דכתי' בה תנאי כפול תנאי בפני עצמו תנאי כבני גד ובני ראובן הן קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי וכו' לישנא יתירא הוא אי נמי משום דסבירא ליה דאפי' בממונא בעינן אלו תנאין כולן מפני שיש מן הגאונים שסברו כך וליתא למילתא כדכתבינן לעיל בדברי גאון ז"ל ואלו התנאין כולן אין צריכין אלא בגיטין וקידושין שהן איסורא אבל ע"מ נוהג בין באיסור' בין בממונא (כולו) [וכו']. וגם רבי' האיי גאון ז"ל פי' אלו העניינים כולן בתשובה דילן מפורש ואנו עתידים לכותבה בסיעתא דשמיא בהלכות התנאין ואסמכתא ומשלשי את שטרותיו, מיהו מאי דכתי' בהאי נוסחא עתיק' דלעיל הני לישני כולהי יפה לכותבן ואין בכך כלום דשופרא דשטרא אינון ואי איפשר לומ' דסבר מי שכת' האי נוסחא שגם בממונא בעינן אלו התנאין מפני שאין בלשון תנאין כתי' בהן תנאי קודם למעשה ושאר הני דקדוקי כולהו אלא משמע דסבירא ליה דלא בעי כל הני ענייני בממונא והיה כתו' בנוסחא דיליה טעות שלא היה מזכיר בלשון המעשה והזכייה מעכשו לולי שכתבנוהו בו אנו לפי שכך צריך להיות בכל מעשה של התנאין ואפי' בממונא מעכשו וע"מ נמי כמוהו דכל האומ' ע"מ כאומ' מעכשו דמי.
<h2>דף עו.</h2>
והשטר השלשה ושבעים הוא שטר תנאי העושה דבר על הגט בשעת גירושין. וצריך דבר זה לעיין האיך עושין הגט והתנאי וכמו שפירשנו לעיל בתנאי עבד כי דבר זה ברור הוא שאשה אין מתגרשת אלא בגט כריתות ואם היה התנאי כתו' בתוך הגט לא יהא קרוי גט כריתות מפני שיש לו לבעל זכות בתוכו הילכך צריך לכתוב הגט ספר כריתות לגמרי בלא שום שיור בעולם שיהא כתו' בתוך הגט ומוסרו לה בפני שנים או אפי' מסרו לה שלא בפני עדים והיא והוא מודים התנאי ומצווים לעדים לכותבו ולחותמו הרי התנאי קיים וכשמוסר לה הגט לאשתו אומ' לה הרי את מגורשת בגט זה כדת משה וישראל אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ואם באתי בתוך שנים עשר חדש אלו הרי גט זה בטל מעיקרו מעכשו, וכן כל תנאי נמי שהוא מתנה עמה הרי היא מתנה בשעת נתינת הגט בזה הלשון שכתבנו אבל לכתוב הגט בתוך התנאי אין ראוי לעשות לו כלל. ונשאל נמי הגאון ר' יצחק בהאי עניינא, ואלו תורף דבריו ושאלת מי שאמ' לאשתו הרי זה גיטיך מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש היאך כחו יפה שיתננו לה בפני עידי מסירה וישאר תחת ידה או ימסור אותו לשליש עם התנאי משום שראיתי גאון ז"ל שאומר מוטב שימסור אותו לה כדי שלא יוכל לבטלו שאם נתנו לשליש יכול הוא לבטלו. ויש לחוש נמי שאם יתננו לה (הוציא) [תוציא] אותו (האיש) [האשה] בתוך הזמן ויתקיים בחותמיו ותנשא בו ויהיה הוולד ממזר, ולכך הוצרכנו להכרעת רבינו. וכן אם יתננו לה בפני עידי מסירה ימסור התנאי לשליש או ישאר אצל הבעל או יכתוב התנאי באחורי הגט, ואם בא הבעל בתוך הזמן צריך קידושין לרוחא דמילתא או לא. תשובה זה שאמ' הגאון ז"ל מוטב שימסור אותו [לה] להסמיך עליו שהוא האמת שהאומ' מעכשו ומסרו לה אינו יכול לבטלו ואם מסרו לשליש יכול הוא לבטלו ותשאר עגונה. ואין לחוש שמא תנשא בו בתוך הזמן דלא חציפא כולי האי ועוד שיש לה בדבר הפסד גדול שתצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה והולד [ממזר] מזה ומזה דומיא דמה שאמרו [ב"מ י"ז ע"א] מלוה גופיה לא שביק סבר [שמעי בי] רבנן ומפסדו לי ומוטב שישאר התנאי אצל הבעל שאם תנשא בתוך הזמן יערער בו אבל אין רשאי לכתו' התנאי בגט עצמו בתחתיו או באחוריו משום שאם כתבו בגט הויא ליה לבעל זכות בגוויה דגט וא"כ הוא אין זה כריתות ואם בא הבעל בתוך הזמן אינו צריך קידושין לפי שלא נתגרשה ממנו שהגט בטל בבאו ואפי' ריח גט אין בו וזהו שאמרו אפי' נתנו התנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה ובתנאי הגט בעינן שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי שאי איפשר לקיימו ע"י שליח.
וזה נוסח תנאי הנעשה על הגט בשעת הגירושין. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה כך היה בפנינו שגירש פלוני בן פלוני את פלונית בת פלונית אשתו בגט גירושין שהיה כתוב כראוי וכהוגן ומסרו לה בפנינו בעת הגירושין על תנאי שתמתין אותו עד שנים עשר חדש וכך אמ' לה בפנינו פלוני זה לאשתו פלונית כשמסר לה הגט הרי זה גיטיך על תנאי זה ואם חס ושלום לא באתי בתוך שנים עשר חדש אלו ואתעכב מלחזור אליך וישלמו השנים עשר חדש הרי זה גט גמור והרי את פטורה מעכשו ועד אותו זמן בגט זה ואם באתי בתוך שנים עשר חדש אלו ואחזור אליך לא יהא גט זה גט כי מעכשו הוא בטל בתנאי זה אם אבוא בתוך זמן זה הנזכר ועל תנאי זה מסר לה בפנינו גיטה והיא קבלה עליה התנאי זה ועל דעת כך קבלה גיטה ולפי שלא היה ראוי לכתוב תנאי זה בתוך הגט כתבנו תנאי זה שנעשה בעת הגירושין שיעמוד ביד הבעל ותנאי זה שריר ומקויים וראוי וחזק ככל שטרי תנאי ראויין דנהיגין בישראל כדת וכראוי והרי הוא כתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ואם לא יעברו וכשאר כל חומרין והעמדתי עצמי על תנאי זה ועל צווי זה ועל דעת ותנאי זה צויתי לכתוב הגט ומסרתי לאשתי פלונית שתהא מותרת מעכשו ולאחר תנאי קיום זה ומה שהעידונו פלוני זה ופלונית אשתו על עצמם כתבנו בשנה פלונית ביום פלוני ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. והכל שריר וקיים.
<h2>דף פד:</h2>
והשטר הע"א הוא שטר תנאי עבד. ואשכחינן יתיה בנוסחי עתיקי כהאי נוסחא. אנו עדים החתומין למטה כך היה שאמ' לנו פלוני הוו עלי עדים בקנין וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני שהוא אדוני מחמת שרציתי ברצון נפשי וחפץ לבבי על דעתי מיושב בלא שום זכר אונס כלל וקבלתי על עצמי מהיום קבול גמור בלא שום חזרה כלל מעכשו כדי שאעבוד אותו כך וכך שנים בכל מיני עבדות עד שאשלים זו השנים הנזכרים מהיום ועד זמן הנזכר ולעבוד אותו עבדות שלם ולא יהא לי רשות לעכב עליו מלהתהפך בזכותו בכל צרכו בשום פנים בעולם ולאחר זמן הנזכר יסתלק מעלי אדוני סלוק גמור ויזכה פלוני דנן בעבדות זכייה גמורה והא מודינא קדמיכון דאית ליה עבדות כך וכך שניא אילין בהלואה וברשו כחוזק וכחומר כל שטרי הלואות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם באחריות עלי ועל יורשי אחרי כתורה וכהלכה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני דין על כל הנזכר לעיל בקנין שלם וכתבנו וחתמנו ביום פלוני וכו'. ולעניות דעתין מתחזי לן דהדין נוסחא דשטרא ליתה כהוגן ואינה כהוגן והיאך יתגרש זה העבד בהאי עובדא שכת' לו רבו גט חרות מקודם שיעסוק לו העבד זה העבד אין לו לכתו' כלל בשטר כמו שכתו' בזו הנוסחא ותנו לו לפלוני בן פלוני שהוא אדוני שמכיון שנותן לו גט חרות והגיע לידו הרי הוא משחרר גמור וכשאר ישראל הוא חשוב ומותר בבת ישראל והיה לו לכתוב בזו השטר ותנו לו לפלוני בר פלוני דהוה רבי מקדמת דנא ושחררני שחרור גמור כמו שכתו' בידי או היה לו שלא להזכיר שם העבדות כלל. ואם שלא נתן לו גט חרות מקודם אלא שמתנה עמו זה התנאי שישמשנו כך וכך שנים ואחר כך ישחררנו הוה להם לעדים לקנות מן האדון מקודם בשחרורו שישחררנו או לכתו' גט החרות ולהזכיר בו התנאי או לכתו' הגט שלם (ולי) וליתנו לעבד ולכתו' זה התנאי בכתב אחר כך מן העבד לאדון בלשון משוחרר וליתן התנאי לאדון והיפה שבכולו לכתו' הגט ולכתוב תנאי בתוכו דאי אמרת יתן הגט שלם ביד העבד והתנאי ביד האדון דילמא אזיל האי עבד במקום שאין האדון בו בתוך זה הזמן ונסיב בת ישראל והוא אסור בבת ישראל עד שישלים תנאו דילמא מאי[ת] קודם השלמת תנאי זה ונמצא שאינו בן חורין ובניו עבדים. וכתו' נמי בהאי נוסחא טעותא אחרינא לעניות דעתין דקאמ' בה באחריות ועל יורשי אחרי ובתרי ומה ענין אחריות ליורשיו אחריו בזה אם ימות העבד ותו העבד כנעני מנין לו יורשים כלל, ודברים אלו לא הוצרכנו להאריך בהן כי כבר כתבנו בתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל מהאי עניינא בספרנו (ו)השני בהלכות שפחה ונכרית ועבדים ומשם יתברר לך יפה ענין תנאי העבד וכתבנוה נמי הכא להתברר הדבר ולהחזירו לסידורו. מי שרוצה לשחרר עבדו או שפחתו ויתנה עליהן שישמשו אותו ימי חייו היאך יעשה יכתוב לו גט חרות שלם ויכתוב עליה התנאי ומי שיעיד בזה יעיד בזה ויהיה גיטה בידה ותנאי בידו, או יכתו' התנאי בתוכה ויאמ' שחררית ופטרית וכו' על מנת שתשמשני ימי חיי ויתנו בידה שאם תאמר משוחררת אני ואין לך עלי שימוש יאמר לה הוציאי שטר שחרוריך וימצא תנאי בתוכו או יתן לה גט שחרור בפני שנים ויאמ' לה הנה גט שחרוריך ע"מ שתשמשני ימי חיי ואם תשמשו יתקיים שחרורה ואם לא תשמשו יבטל שחרורה או יתננו ע"י שליש ויאמ' לו זה על ידיך לזה העבד אם ישמשני ימי חיי ואי פטר תתנו לו לאחר פטירתי ואם ישמשוני תקרעו ותחזירנו לעבדות אי זה הדרך מאלו הדרכים יהי בו תקנה לאדון והצלה לעבד ילמדנו אדוננו. דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת סתרים שכות' בה זכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאון ז"ל. ואלו עבדא דכתי' ליה מריה גיטא דחרותא מעליא ומקמי דיהביה ניהליה אתנו בהדיה בפני עדים דעד דמאית ההוא גברא מריה הוא דהוי משוחרר אי אמ' ליה לכי מאית מריה הוא דהוי משוחרר אפי' כי מאית מריה נמי לא הוי משוחרר מ"ט דהוי ליה גט לאחר מיתה וקיימ' לן [גיטין ע"ב ע"א] דאין גט לאחר מיתה אבל אמ' ליה מעכשו משוחררת בהנאה דפלחת קמאי כל ימי חיי הוי משוחרר מעכשו לאיחיובי במצות אבל למינסב בת ישראל לא מנסבינן עד דמאית רביה [דילמא] מאית מקמיה רביה ולא איקיים תנאיה נמצא על התנאים שכתבתם בשאלה זו שום השחרור תלוי בתנאי שישמשוהו כל ימי חייו בין כתו' בשטר שחרור ובין כתו' בכתב אחר ובין על פה ובין השחרור מסור לשליש ובין בידי המשוחרר אין למשוחרר תקנה שישא בת ישראל ואין למשוחררת תקנה להנשא לישראל שמא לא יתקיים התנאי ונמצא אסור למפרע אבל אם כותב לו שטר שחרור חתוך בלא תנוי ויכתו' עליו שטר אחר שהשכרתי את עצמי לך כל ימי חייך שני' כל חדש במאכלי ובמשתי ומוסף עליהן כך וכך בכל חדש ונשתעבדתי לך מעכשו בשכירות זו כל ימי חייך ואין לי לבטלה ולא להשביתה וקנו מידו בכך הרי הותר העבד לישא בת ישראל והותרה השפחה להנשא לישראל ונתחייבו באותה שכירות ואם יבואו לחזור בהן בית דין מנדין אותן ונמצא זה כאותה ששנינו [שם מ' ע"ב] עושה אותו בן חורין וכות' שטר על דמיו ואם איתעכבת להם בתקנת העבד לישא בת ישראל בחיי המשחרר אבל בקשתם תקנת המשחרר בלבד הרי הזכרת בשאלה זו ד' מדות הא' שכתבתם יכתו' לה גט חירות שלם ויכתו' עליה התנוי ויהיה גיטה בידה ותנאו בידו כיון שהשחרו' שלם בלא תנוי הרי הוא מה שפירשנו למעלה והוספנו שלא יכתוב העבד עלי לשמשך סתם אלא יכתוב נשכרתי לך מעכשו לשמשך ובזה אין ראוי להכתב אלא אחרי השחרור וכן תקנתי שיכתו' לו שטר שחרור שלם ויאמר לו הרי זה שחרור ע"מ שתכתו' לי עליך שטר מוחזק שתשמשני כל ימי חיי בכך וכך נמצא זה השחרור תלוי בכתיבה ולא בשימוש מאלתר שיכתו' על עצמו נתחתך שחרורו ושימושו משחררו הוא חייב בו ואין השחרור תלוי בו ואין השחרור תלוי בו הרי הוא מותר בבת ישראל ודבר זה אם עידי ואם עדים אחרי הדבר שווה. והמדה השנית אם יכתו' התנוי בתוך גט שחרור נהיגי רבנן דלאו לאורחא לכתוב תנוי בתוך הגט ובגיטין הא תנו רבנן [פ"ד ע"ב] כל התנאין פוסלין בגט דברי ר' וחכמים אומרי' כל שפוסל על פה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב ופליגי בה ר' זירא ורבה דר' זירא סבר מחלוקת שנכת' התנוי לפני התורף [אבל לאחר התורף] דברי הכל כשר ורבה סבר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול. וודאי דלאחר התורף בין לר' זירא ובין לרבה אם נכתב התנוי כשר לר' זירא דברי הכל ולרבה לחכמים שהלכה כמותם אעפ"י דלא ליטעי איניש בתורף ונכתו' לפני התורף לא רגילי רבנן למיכת' תנאה בגיטא ומגמרין דלא למעבד הכי אלא מיהו אם נכתב התנוי בגט לאחר סיומו שלא יתחלף גט כשר הוא כשמתקיים התנוי. והמדה השלישית והרביעית שכתבתם שוות בדין בדבר זה והיפה למשחרר מכולן שיכתו' התנוי בגט לאחר סיומו קודם עדות העדים וכבר ידעתם שלא ישא המשוחרר בת ישראל ולא תנשא המשוחררת לישראל עד שימות המשחרר.
והשטר השלשה ושבעים הוא שטר תנאי העושה דבר על הגט בשעת גירושין. וצריך דבר זה לעיין האיך עושין הגט והתנאי וכמו שפירשנו לעיל בתנאי עבד כי דבר זה ברור הוא שאשה אין מתגרשת אלא בגט כריתות ואם היה התנאי כתו' בתוך הגט לא יהא קרוי גט כריתות מפני שיש לו לבעל זכות בתוכו הילכך צריך לכתוב הגט ספר כריתות לגמרי בלא שום שיור בעולם שיהא כתו' בתוך הגט ומוסרו לה בפני שנים או אפי' מסרו לה שלא בפני עדים והיא והוא מודים התנאי ומצווים לעדים לכותבו ולחותמו הרי התנאי קיים וכשמוסר לה הגט לאשתו אומ' לה הרי את מגורשת בגט זה כדת משה וישראל אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ואם באתי בתוך שנים עשר חדש אלו הרי גט זה בטל מעיקרו מעכשו, וכן כל תנאי נמי שהוא מתנה עמה הרי היא מתנה בשעת נתינת הגט בזה הלשון שכתבנו אבל לכתוב הגט בתוך התנאי אין ראוי לעשות לו כלל. ונשאל נמי הגאון ר' יצחק בהאי עניינא, ואלו תורף דבריו ושאלת מי שאמ' לאשתו הרי זה גיטיך מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש היאך כחו יפה שיתננו לה בפני עידי מסירה וישאר תחת ידה או ימסור אותו לשליש עם התנאי משום שראיתי גאון ז"ל שאומר מוטב שימסור אותו לה כדי שלא יוכל לבטלו שאם נתנו לשליש יכול הוא לבטלו. ויש לחוש נמי שאם יתננו לה (הוציא) [תוציא] אותו (האיש) [האשה] בתוך הזמן ויתקיים בחותמיו ותנשא בו ויהיה הוולד ממזר, ולכך הוצרכנו להכרעת רבינו. וכן אם יתננו לה בפני עידי מסירה ימסור התנאי לשליש או ישאר אצל הבעל או יכתוב התנאי באחורי הגט, ואם בא הבעל בתוך הזמן צריך קידושין לרוחא דמילתא או לא. תשובה זה שאמ' הגאון ז"ל מוטב שימסור אותו [לה] להסמיך עליו שהוא האמת שהאומ' מעכשו ומסרו לה אינו יכול לבטלו ואם מסרו לשליש יכול הוא לבטלו ותשאר עגונה. ואין לחוש שמא תנשא בו בתוך הזמן דלא חציפא כולי האי ועוד שיש לה בדבר הפסד גדול שתצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה והולד [ממזר] מזה ומזה דומיא דמה שאמרו [ב"מ י"ז ע"א] מלוה גופיה לא שביק סבר [שמעי בי] רבנן ומפסדו לי ומוטב שישאר התנאי אצל הבעל שאם תנשא בתוך הזמן יערער בו אבל אין רשאי לכתו' התנאי בגט עצמו בתחתיו או באחוריו משום שאם כתבו בגט הויא ליה לבעל זכות בגוויה דגט וא"כ הוא אין זה כריתות ואם בא הבעל בתוך הזמן אינו צריך קידושין לפי שלא נתגרשה ממנו שהגט בטל בבאו ואפי' ריח גט אין בו וזהו שאמרו אפי' נתנו התנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה ובתנאי הגט בעינן שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי שאי איפשר לקיימו ע"י שליח.
וזה נוסח תנאי הנעשה על הגט בשעת הגירושין. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה כך היה בפנינו שגירש פלוני בן פלוני את פלונית בת פלונית אשתו בגט גירושין שהיה כתוב כראוי וכהוגן ומסרו לה בפנינו בעת הגירושין על תנאי שתמתין אותו עד שנים עשר חדש וכך אמ' לה בפנינו פלוני זה לאשתו פלונית כשמסר לה הגט הרי זה גיטיך על תנאי זה ואם חס ושלום לא באתי בתוך שנים עשר חדש אלו ואתעכב מלחזור אליך וישלמו השנים עשר חדש הרי זה גט גמור והרי את פטורה מעכשו ועד אותו זמן בגט זה ואם באתי בתוך שנים עשר חדש אלו ואחזור אליך לא יהא גט זה גט כי מעכשו הוא בטל בתנאי זה אם אבוא בתוך זמן זה הנזכר ועל תנאי זה מסר לה בפנינו גיטה והיא קבלה עליה התנאי זה ועל דעת כך קבלה גיטה ולפי שלא היה ראוי לכתוב תנאי זה בתוך הגט כתבנו תנאי זה שנעשה בעת הגירושין שיעמוד ביד הבעל ותנאי זה שריר ומקויים וראוי וחזק ככל שטרי תנאי ראויין דנהיגין בישראל כדת וכראוי והרי הוא כתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ואם לא יעברו וכשאר כל חומרין והעמדתי עצמי על תנאי זה ועל צווי זה ועל דעת ותנאי זה צויתי לכתוב הגט ומסרתי לאשתי פלונית שתהא מותרת מעכשו ולאחר תנאי קיום זה ומה שהעידונו פלוני זה ופלונית אשתו על עצמם כתבנו בשנה פלונית ביום פלוני ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. והכל שריר וקיים.
<h2>דף פה.</h2>
והשטר שנים עשר היא גט פטורין. והוא גט שנותן האיש לאשתו או לארוסתו המקודשת לו וכבר כתבנו זה מפורש בספרינו השני בהלכות גיטין מיהו להחזיר בסדר השטרות כתבנו הכא טופס הגט וזה טופסו. בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם במניינא דרגילנא למימני ביה בדוכתא פלוני' דעל מקום פלוני מותבה אנא פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי (ולא בהתי) [ולאבהתי] לאתרי ולאתריהון דאבהתי דממתא פלוני צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלוניתא בת פלוני דממתא פלוני וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהות אנתתי מן קדמת דנא. ואם היא ארוסה יאמר דהות ארוסתי מן קדמת דנא וכדו תרוכית יתיכי (ליכא) [ליכי] אנת פלוניתא בת פלוניתא וכל שום דאית ליכי דממתא פלונית דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך (לה תנסבא) [להתנסבא] לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ראובן בן יעקב עד איעזר בן גלעד עד.
ואיכא נמי מאן דכתי' כי בתחלה צריכין העדים לקנות מן הבעל בשעה שהוא מצוה לכתוב הגט ונותנו ביד שליח האשה או ביד שלוחו וזהו הקנין שקונין ממנו בביטול כל מודעי וכך אומ' בקנין קנו ממני אני פלוני בן פלוני אתם עדים בקנין שלם ברעות נפשאי בדלא אניסנא דכל מודעי ותנאי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמסירן לי אני פלוני בן פלוני גיטא דפלוניתא בת פלוני בטלין ומבוטלין בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי להון מודעי ותנאי. ואיכא נמי מאן דמוסיף בלשון דמסירין לי ושעתיד אני למסור וכתבין הדין שטרא בפני עצמו חוץ מן הגט, וצריך להזהר בכתיבת הגט וצריך נמי להאריך הארבעה ווי"ן דאמור רבנן ולהזהר נמי בכתיבת היודי"ן ושיכתוב הגט ושאר עשיותיו כולהו כמו שפירשנו בהלכות גיטין באר היטב.
<h2>דף פה:</h2>
והשטר הט"ו הוא גט שחרור. והוא כגון מי שיש לו עבד כנעני או שפחה כנענית דשיכי במצות כגון שהטבילן רבן לשם עבדות והם עבדים לעולם הם ובניהם עד שישחרר אותם רבן בגט חירות וכבר פירשנו כל זה בהלכות שפחה נכרים ועבדים. ותנינן בגיטין בפר' המגרש [פ"ה ע"ב] גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין לעצמך. ויש מי שאומרים נמי כי בתחלה צריכין לקנות ממנו העדים בביטול כל מודעי וכותבין שטר ביטול כל מודעי בפני עצמו כדרך שכותבין על גיטי נשים כי חד טכסיסא אינון וגמרינן לה לה דכתי' בשפחה כנענית או חופשה לא ניתן לה וכבר פירשנו זה במקומו. ויש מי שאומרי' שאם רוצה ליכתו' ביטול המודעי בגט שחרור גופו כותבין מיהו לכתו' שטר בפני עצמו יפה וכדרך שאמרנו בגיטי נשים וכן כותבין. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני שהיה עבדי בתחלה ושחררתיו עכשו לגמרי בגט חרות שכתבתי לו ועכשו קנו ממני בלב שלם ברעות נפשאי בדלא אניסנא דכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמסירין לי אני פלוני בן פלוני על הדין גט דפלוני המשוחרר או דפלונית המשוחררת דלהוו בטלין מעכשו בכל לישני דאמרי' רבנן דמבטלי בהון מודעי ותנאי.
ונוסח גט החירות כך הוא. זכרון עדות שהיה בפנינו אנו עדים ביום פלוני בשבת בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימנא ביה במתא פלונית איך אנא פלוני בר פלוני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושחררית ושבקית וחררית יתך לך אנת פלוני דהוית עבדי מן קדמת דנא לעצמך והשתא אקניתי לך נפשך דתהוי אנת לעצמך ואת לגרמך ואת לנפשך ואת בר חורין למיעל בקהלא דישראל ולמינסב בת ישראל ולהתערבא בישראל ורשאין את ובנך למילף אוריתא ודיעלון בקהלא דישראל ולהתנסבא את ובנך בתרך למנסב לכל מאן דצביין ואינש לא ימחה בידיכון מן יומא דנן ולעלם ולית רשות לאינש לא עלך ולא על מלאכתך ולא על ממונך ולא על מאן דאית לך ולא על כל מה דעתיד למיהוי לך ארי ברעות נפשאי שחררית יתך והרי את לנפשך והרי את בן חורין ואינש לא ימחה בידך ולא ולא בברך ולא בברתך מן יומא דנן ולעלם ולא ליורשו ולא ליורשי בתרך עלך ועל זרעך לשעבודי יתכון ודן דיהוו לך מינאי ספר תרוכין וגט שחרורית ואגרת חרוריך כדת משה וישראל. ואיכא מאן דכתבינן נמי בהאי גיטא דעבדא וכתבין הכי ואמרנא ליה פלוני דנא ניקני מנך ונכתוב הדין גבי גט חירות ונחתום וניתן ליה לפלוני דנן ואמ' לנא הן קנו מינאי וקנינא מיניה דפלוני בר פלוני דנן לפלוני המשוחרר זה בכל מאי דכתי' ומפרש לעילא במנא דכשר למיקניא ביה שריר וקים. ואיכא דכתבו במקום המשוחרר הכי לפלוני דנן ואיכא נמי מאן דלא כתי' קנין כלל בגט חירות דיליף מגט אשה, ואיכא מאן דאמ' דבמאן דאפשר למעבד לרוחא דמילתא טפי עדיף.
<h2>דף פו.</h2>
והשטר השבעה וארבעים הוא שטר מכירת עבדים. והוא כגון ראובן שיש לו עבד כנעני ומוכרו לשמעון שדינו כדין הקרקע שצריך לעשות לו ממנו שטר מכירה גמורה, ועל הא גרסינן בגיטין בפר' המגרש אתקין רב בגיטי דזביני דעבדא [עבדא] דנן מוצדק לעבדות ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא ורושם דאיניש לית עלוהי ומינקי מכל מום ומכל שחין עד צהב חדת ועתיק, וזהו נוסח שטר מכירת עבדים. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין ומכרתי לו בהם אותו עבד שיש לי ששמו פלוני מכירה גמורה מכירת עלמין מכירה חתוכה וחלוטה שרירא וקיימא דלא להשנאה בה ודלא לבטולה ודלא למיהדר מינה לעלמין ויהיבנא ליה ומשלמא ליה ולירתוהי בתרוהי ומעכשיו ילך פלוני ויקנה ויזכה ויחזיק בעבד זה ויהא רשאי ושליט למוכרו ולמשכנו ולעשות ממנו כל חפצת נפשו ושום אדם לא ימחה בידו ולא ביד הבא מכחו מיום זה ואילך ועבדא דנן מוצדק לעובדו ופטיר ועטיר יהא מן חרורי ומן ערורי ועלילי ומערורי מלכא ומלכתא. ורושם ורשות דאיניש לית עלוהי ומנוקה מכל מום ושחין דנפיק על צהב חדת ועתיק ולא שיירתי לעצמי ולא לבאים מכחי במכירת עבד זה שום שיור בעולם לפי שברצון נפשי מכרתי לו עבד זה לפלוני זה מכירה גמורה חתוכה וחלוטה ואחריות וחומר שטר מכירת עבד זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין לשנאה ולדכאה ולעצאה ולמדקה ולשזבא ולהצלה עבדא דנן מכל דין וערעור ומיד כל אדם בעולם ולהעמידו ביד פלוני זה מוצל מכל ערעור חוץ מאונס גוים וקיבל עליו פלוני זה אחריות וחומר שטר מכירת עבד זה עליו ועל יורשיו אחריו דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא כאחריות וכחומר כל שטרי הודאות והלואות ושטרי זביני דעבדי דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם. וקנינא מן פלוני זה בר פלוני זה לפלוני זה בר פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' ועד הכל שריר וקיים.
